"פומפיי." בימוי: פול וו. ס. אנדרסון. תסריט: ג'נט סקוט בצ'לר, לי בצ'לר, מייקל רוברט ג'ונסון. שחקנים: קית הרינגטון, אמילי בראונינג, קיפר סאתרלנד, אדווייל אקינואי-אגבדג'ה, ג'ראד האריס, קרי אן מוס. ארה"ב, 2014. 105 דקות. 2 כוכבים.
והיה בימים ההם וירדו שני פול אנדרסון מהשמיים ויתורו את הארץ ויעשו בה סרטים. ונתן בהם האל סימנים: אנדרסון הטוב ואנדרסון הרע. ואז הוסיף גם את ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט") כדי לבלבל את האויב. וילך אנדרסון הטוב ויצור את "מגנוליה" ו"זה יגמר בדם" ו"המאסטר". ואנדרסון הרע החרה-החזיק אחריו עם "האויב שבפנים" ו"שלושת המוסקטרים" ו"הנוסע השמיני נגד הטורף". ולא שבלבלתי בין האנדרסונים וחשבתי ש"פומפיי" יהיה דרמה איכותית ולא סרט אסונות ליגה ב. בכל זאת בפוסטר של הסרט רואים את קית הרינגטון עירום למחצה ומנשק בחורה עם המון פיצוצים ברקע. אבל חשבתי שבכל זאת ראוי להשקיע בו מזמני. בכל זאת, קית הרינגטון עירום למחצה. ושגיתי.
"פומפיי" נראה כמו שילוב של כל סרטי האסונות שראיתם בשנים האחרונות עם "גלדיאטור". בבסיס העלילה ממקמים אנדרסון הרע והתסריטאים שלו – היה צריך שלושה בשביל לייצר את הזוועתון הזה – עבד קלטי בשם מירו (הרינגטון) שכל שבטו נרצח לנגד עיניו בילדותו ע"י שר הצבא האכזר קורווס (קיפר סאתרלנד) והוא עצמו נלקח ומאומן לקרבות גלדיאטורים. הוא מצליח יפה בייעודו החדש ונלקח מאנגליה הנידחת אל פומפיי שוקקת החיים, ובדרך הוא פוגש את קסיה הנאווה (אמילי בראונינג), בתו של ראש העיר סוורוס (ג'ראד האריס), שנמלטה מרומא בגלל אותו קורווס עצמו, שעלה בינתיים בסולם הדרגות והפך לסנטור. השניים מתאהבים מייד, אולם בדרכם יעמדו להם הבדלי המעמדות ביניהם, בעליו המרושע של מילו ונוגש העבדים הסדיסט שלו, קצין הצבא שחיסל את אמו של מילו במו ידיו וקורווס המרושע הרוצה את קסיה לעצמו. אה, וגם הר געש מתפרץ.
חלקו הראשון של הסרט הוא החלק החזק פחות של אנדרסון הרע – הביסוס הדרמטי – ואין פלא שהוא כושל בו כישלון עמוק ומהדהד. ברור ומובן מאילו שסיפור אהבה הנרקם בין עבד למובחרת בצעירות פומפיי הוא מגוחך מיסודו, כמו גם הצידוק הקלוש לסיפור האהבה הזה – יחסו העדין של מילו לסוסים. אלא שאנדרסון הרע וחבר תסריטאיו לא מצליחים בביסוס הדרמטי גם של הקונפליקטים הפשוטים ביותר. נראה שמילו וקסיה מוקפים בעדר של בהמות, מרושעות לשם הרשע או טיפשות מכדי לקלוט מה קורה סביבן, שאומרות את הדברים הקלישאיים והצפויים ביותר, ומוקמו רנדומלית לאורך העלילה רק כדי לקדם אותה הלאה. וכי זה באמת משנה אם מי שרוצה להרע עכשיו למילו הוא עבד שהסתכסך איתו מסיבות לא ברורות, נוגש העבדים השכיר או הקצין הסדיסט מהמעמד העליון, כשכולם חושבים, פועלים ומדברים בדיוק באותה הצורה? אפילו מערכת היחסים שנרקמת בין מילו לעבד אטיקוס (אדווייל אקינואי-אגבדג'ה), שמתחיל כאויבו של מילו בזירה והופך לידידו, מתנהלת בנתיב הישיר והצפוי אל הקרב הגדול-המשני של הסרט, בו ברור לחלוטין מול מי יילחם אטיקוס ומה יהיו תוצאותיו. ואחת היא אילו פיתולים נדרשת העלילה לעשות כדי לנסות ולהסביר מה מביא את אטיקוס בסופו של דבר אל הקרב ההוא בזירה הספציפית ההיא, במקום למסלול ההימלטות המהיר ביותר מהעיר.
כל אלו היו יכולים להיות נסלחים אילו חלקו השני של הסרט – הנקודה בה הופך הסרט מרומן רומנטי גרוע במיוחד לסרט אסונות, הצד החזק של אנדרסון הרע – היה מראה ולו קורטוב של מעוף. נראה שבלהיטותו להעלות עיר שלמה בסערה השמיימה היה אנדרסון הרע מוכן לאי דיוקים היסטוריים קטנים, קטנטנים, ואפשר לעצמו להשליך על תושבי פומפיי החוטאים דם ואש ותמרות עשן וסלעי ענק בוערים וגלי צונאמי אדירים ורחובות שלמים מתפוררים ואדמה שפוערת לועה ובולעת אנשים ולא נודע כי באו אל קרבה. אף אחד מהדברים הללו לא קרה, כמובן, בהתפרצות של הר הגעש וזוב – אבל למה להתקטנן אם אפשר לשלב קטעים מ"ארמגדון", "2012" ו"טיטניק" ולעטוף את זה בציטוטים של פליניוס הצעיר, שמכתביו מהווים את העדות היחידה המוכרת היום למה שהלך שם באמת. לזכותו של אנדרסון יאמר שהוא מעולם לא טען שסרטו אמור לשקף את ההיסטוריה, הוא בסך הכל רצה לפוצץ דברים, בתלת מימד ובטכנולוגיה מתקדמת – ואת זה הוא בהחלט עושה. עוד יאמר לזכותו שלא רק קית הרינגטון – רוב הקאסט הגברי מסתובב שם עירום למחצה. כך שהכל זה בעצם שאלה של פילוח קהל יעד.
(צילום יחצ)
