לפני שבועיים, באחד מימי חודש ינואר הצחיחים, ישב אילן כהן בבית הקפה האהוב עליו בצומת שילת, קפה 443, ושתה הפוך גדול. הוא תיקתק על הלפטופ כמה דקות, ואז עצר, הרים את מבטו ולחש לעצמו: "אני לא מאמין, סיימתי את הספר".
השעה הייתה דקה לאחת עשרה בבוקר, אילן הביט שוב ושוב בצג המחשב כלא מאמין וחשב לעצמו: "עבודה של כמה חודשים מסתיימת, זה היה אובססיבי" הוא חשב ואז נשמעו תקתוקי החדשות של השעה אחת עשרה ברדיו, והקריין החל לספר על ההיערכות הביטחונית בעקבות מטח רקטות שירד על אשדוד יומיים קודם.
"זה לא נגמר", חשב לעצמו ולקח נשימה ארוכה. הוא היטה אוזן והמשיך לשמוע את דברי הקריין שציטט את נתניהו המאיים על החמאס "מי שיפגע בנו ישלם מחיר כבד". אילן גיחך בשקט ואמר לעצמו: "כלום לא השתנה, שוב ממשלת ישראל מגלה חולשה, שוב חוסר איכפתיות מהאזרחים, מה לעזאזל הם חושבים לעצמם?".
כלום לא השתנה
היריון ארוך עבר על הספר "אחד מהעם" (הוצאת "מדיה 10") עד שיצא לאור. למען הדיוק שש שנים מאז אותו בוקר יום שישי בחודש פברואר 2008 שבו יצאה השיירה הרביעית והאחרונה של תומכים ממרכז הארץ לכיוון העיר שדרות מוכת הקאסמים.
כהן שהגה את הרעיון להוציא שיירות לשדרות, התיישב אחרי שש שנים שהחזיק הכל בבטן וכתב כאחוז תזזית את סיפור השיירות: "רק כשראיתי שהנה כלום לא השתנה, ושהממשלה ממשיכה באזלת ידה להפקיר את תושבי הדרום שממשיכים לספוג טילים, החלטתי לכתוב את הספר הזה, שהוא מעין תראפיה שבשבילי, כמו פריקת משא כבד שישב לי כמו אבן על הלב".
שנה קודם לכתיבת הספר ב- 20 בנובמבר 2012 בעיצומו של היום השביעי למבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה, היה אילן בנסיעה מעבודתו כמדריך שחמט במודיעין לביתו בראשון לציון לשם עבר זמנית, "בדרך שמעתי לפתע יללת סירנות מהרדיו והקריין מודיע 'אזעקה בראשון לציון!'. אני נוהג באוטו וחושב לי 'הנה הטיל חולף לו בניחותא ברחבי המדינה והולך ליפול בעיר הולדתי ראשון'. ואכן טיל הפאג'ר מגיע ממערב, עובר מעל איקיאה ומתחיל לרדת במערב ראשון לכיוון שכונת 'כרמים'. השריקה מתעצמת, הטיל מתקרב ואז נפילה ופיצוץ".
שלושה ימים קודם ב- 17 לנובמבר בעיצומה של השבת, יצא אילן מביתו עם ילדיו רועי ואליה רכובים על אופניים לרכיבת שבת, "נשארנו קרוב לבית שאם תהיה אזעקה נוכל להסתתר ובאמת שמענו אזעקה, הילדים נבהלו, זו היתה הפעם הראשונה שהם שומעים אזעקה. הסתתרנו בכניסה לבית אמרנו ביחד שמע ישראל ושמענו את הפיצוץ כשכיפת ברזל יירטה את הטיל. אני מרים ראש מביט בילדי ובוחן את תגובותיהם. זיכרוני זורק אותי חמש שנים אחורנית, למפגש הקשה שהיה לי לראשונה עם הילדים הקטנים שחיים בעיר שדרות, והילדים הללו חוו את הפחד הזה חודשים רבים ללא הפסקה, אני חושב ומביט שוב ברועי ואליה המבוהלים".
אני אנהיג
כדי להבין על מה מדובר חייבים לחזור אחורנית לשנת 2008 שהיתה סוערת מאד גם במישור הלאומי אצלנו בישראל וגם בעולם הרחב שחווה טלטלות כלכליות אדירות מאז התמוטטו הבנקים הגדולים בארצות הברית ומשבר הסאבפריים השתולל במלוא עוזו במערב.
באותם ימים אילן כהן תושב מודיעין עשה את צעדיו הראשונים בעיסוקו החדש כעצמאי: מדריך שחמט במודיעין. "אני אזרח רגיל מהשורה וחשוב לי שאנשים יבינו את זה" הוא מציין שוב ושוב בשיחה עימו.
איך זה התחיל אילן?
"הכל התחיל במאי 2007. צפיתי בחדשות בטלוויזיה ובעשר בלילה היה מבזק, הקריין הודיע שיש אזעקה בשדרות וקאסם נפל בעיר, המראות בטלוויזיה היו קשים: הקאסם החריב בית, משפחה, ילדים מבוהלים ובוכים בכי היסטרי".
ומה הצית אותך במה שקרה אותו לילה?
"זה שהאב המיואש אמר למצלמה: 'הבן שלי מרטיב בלילה במיטה כבר חודשיים, הפרנסה שלי הלכה, הבית פשוט מפורק', מיד עשיתי את האנלוגיה לבן שלי שהיה אז בן שלוש וחצי ואליה בתי היתה בת שנתיים, מבזק החדשות הזה פשוט טילטל אותי חזק".
אתה יכול לשים את האצבע בדיוק על הנקודה הכואבת בכל הסיפור?
"כן בהחלט, אני יכול לומר לך בוודאות שהעובדה שההנהגה שלנו פשוט מתעלמת מחלקים שלמים בעם, זה היה הדבר שהכי הרגיז אותי. ראש ממשלה, שרים וכל בעלי התפקידים מתנהלים כאילו שדרות היא לא חלק מהמדינה. הייתי רוצה לראות אם היה נופל טיל על תל אביב מה היה קורה? היו מוחקים את עזה".
אריק שרון אז ראש ממשלה…
"נכון אז מה? הוא הלך להתנתקות וכולנו קיוונו שעכשיו יבוא השקט, אבל הטילים המשיכו ליפול והעסקים התרסקו וכך גם חיים של משפחות. הנהגת העם שלנו פשוט זלזלה בחיי אדם במשך שנים רבות, והעם עצמו, האזרחים, היו כבר אדישים. פשוט לא הבנתי איך זה שהרס גדול כל כך לא גורר תגובה צבאית קשה מאד".
ומה עשית?
"באותו מבזק חדשות שהאבא דיבר על ילדיו שמרטיבים בלילה נשברתי, פשוט נשברתי, הלכתי למיטה של רועי ושכבתי לידו כשאני מדמיין אותו עובר חוויה קשה ונוראית כזאת, דמיינתי את החרדות של רוע ושל אליה, ה4גשתי חוסר אונים ושאלתי את עצמי 'מה עושים לעזאזל'? המשכתי להרהר באותו לילה עד שבקושי נרדמתי".
ואז?
"אז חשבתי שבעצם מה שאני מלמד בחוגי השחמט זאת בדיוק התשובה".
כלומר?
"המלך הוא הכלי החשוב ביותר במשחק השחמט, ומי שהורג את המלך של יריבו מנצח במשחק. תוכנית הלימוד של משחק השחמט אומרת כי "המלך הוא אני", כלומר הפילוסופיה העומדת מאחורי הרעיון הזה הוא שאתה ראש הממשלה של עצמך, אתה רואה, מקשיב, לומד מטעויות ולוקח אחריות על מעשיך. אתה לומד לעשות חשבון נכון, מביט ביריב מגובה העיניים בצניעות, בלי יוהרה, ואם תעשה את אלה, תהיה שחקן שחמט ברמה גבוהה מאד.
הבנתי שאני צריך גם להיות ראש הממשלה של עצמי, כלומר להנהיג את עצמי, אם ראש הממשלה, השרים ומאה ועשרים חברי כנסת לא מנהיגים את העם, אני אנהיג את עצמי לסייע לשדרות.
באותו לילה בשתיים לפנות בוקר החלטתי: אסע לשדרות, ואנסה להבין איך מצילים את מצב הביש הזה? קדימה לפעולה! ההחלטה גמלה בליבי. אחרי כמה דקות התחלתי לחשוב שוב: איך אסע? למי? אני לא מכיר אף אדם בשדרות! באיזה רכב אסע? עם הגרוטאה שלי סופר לנסר מודל 93? ומה יהיה עם המשפחה? הילדים? כך התלבטתי עוד שעה ובשלוש בבוקר החלטתי סופית: נוסעים, אני יוצא למסע חיי!"
כבר באותו לילה ידעת שתארגן שיירה גדולה?
"לא, רק אחרי שעות של מחשבות נוספות התגבשה המחשבה לארגן שיירת המונים. הרעיון היה שאם ההנהגה לא מסייעת, אז העם עצמו יעזור לתושבי שדרות, אארגן שיירה ענקית של אזרחי המרכז שיבואו לשדרות להזדהות עם התושבים חשבתי, וגם לבצע קניות לשבת, כך נוכל לסייע גם כלכלית לפרנסה הקורסת של הסוחרים בעיר".
איך נגמר אותו הלילה?
"נגמר כך שבערך בשעה ארבע לפנות בוקר נרדמתי כשאני מזמזם את השיר האהוב עלי שכתבה לאה גולדברג "בארץ אהבתי השקד פורח" ובבוקר התעוררתי לצידו של רועי בני, ליום חדש של תקווה לשינוי".
מה אמרה על זה נעמה אשתך?
"סיפרתי לה את מה שעבר עלי בלילה, היא הביטה בי ואמרה לי 'אילן אני איתך'. שטפתי את פני מלילה טרוט שינה והבטתי בדמותי במראה ואמרתי לעצמי: "אילן צא לדרך והקדוש ברוך הוא יהיה בעזרך! המאבק הזה הוא צודק ונכון".
לא היו היסוסים?
"בטח שהיו.חשבתי לעצמי 'מה יקרה אם יגידו עלי שאני משוגע, אנשים ירימו גבה, אבל זה לא הרתיע אותי, החלטתי לסחוף את עם ישראל לשדרות ושום דבר לא יעצור אותי".
אתה לבד בעניין?
"לא, פרט לנעמה אשתי, שוחחתי עם בן דודי גדי ועם שכני וחברי יוגב שפירא שגם הם הודיעו לי "אני איתך" וכך יצאתי לדרך והתחלתי לתכנן את השיירה הראשונה לשדרות".
כגודל השיירה גודל הצעקה
"יאיר אלטמן כתב 'מודיעין ניוז' דאז, היה הראשון ששמע על התוכנית. אחר כך התחלתי לעבור בבתי העסק בעיר ולבקש תמיכה ועזרה בפרסום ובכל דבר שאפשר. ואנשים התגייסו, עודדו תמכו והבטיחו סיוע. העניינים התחילו להתגלגל, קבענו מועד בעוד שבוע ביום שלישי, יוצאת שיירה מגן חב"ד שבכניסה למודיעין לעבר העיר שדרות! זהו. החלטנו, נעמה ואני עם יוגב וגדי סיכמנו את הפרטים, במתנ"ס של מודיעין הבטיחו לעזור בהפצת המידע, ביום רביעי בערב 'מודיעין ניוז' פירסם על עמוד שלם את עניין המסע לשדרות.
התמקדת במודיעין?
"כן כי הבנתי שבשבוע אחד יהיה קשה לגייס את כל המדינה ולכן החלטתי שהשיירה הראשונה תצא ממודיעין ועל זה הלכתי".
לא היו חששות?
"היו, אנשים התחילו לשאול 'איך נעזוב את העבודה ליום שלם?'. הביעו ספקות לגבי הביטחון שם וחשש שייפגעו מירי. האמת עד לאותו רגע לא חשבתי בעצמי כמה מסוכן לנסוע לשם, הסברתי שגם אני עוזב את המשפחה ואת העבודה ונוסע, היה לי חשוב שתהיה שיירה גדולה, כי כגודל השיירה כך גודל הצעקה.
למחרת יום שלישי, הוא יום השיירה, 'פתיחת ציר' לשדרות, הרב סלונים רב חב"ד של מודיעין בא לברך אותנו, גם הרבנים העירוניים צ'יקוטאי ואלחרר הגיעו". כהן נאם נאום נרגש לפני היציאה לדרך, כשהוא על כדורים בגלל וירוס בבטן. הוא נכנס לאוטו, אהרן אחיו נכנס לרכב והתניע. השיירה יצאה לשדרות.
מה חשבת בדרך?
"חשבתי שזאת לא שיירה רגילה, אלא שיירה שעלולה למצוא עצמה תחת אש, זה ממש כמו 'פתיחת ציר' בצבא, אהרן ואני היינו בהרבה פתיחות ציר בלבנון ולא האמנו שנגיע למצב כזה גם בתחומי מדינת ישראל".
כשלושים רכבים עזבו את מודיעין, מצויידים בדגלי כחול לבן, הם צפרו בכל צומת, הניפו דגלים והמשיכו לצומת הבאה. "אחרי חמישים דקות בסך הכל ממודיעין, הגענו לשדרות. בכניסה לעיר עצר אותנו שוטר, הסביר לנו מה זה 'צבע אדום' וכמה זמן לספור עד שהקאסם נופל, 'חברה' מסוכן כאן מאד, אני לא מבין אותכם' הוא אמר".
ולמרות זאת אנשי השיירה המשיכו בדרכם: "המכוניות שלנו נכנסו לעיר בצפירות עזות, לא ידעתי למה לצפות ונדהמתי: הגענו לעיר רפאים, אין נפש ברחובות, כולם מסתתרים בבתים, או שנטשו את העיר. אני משפשף את עיני ולא מאמין, עברנו על פני חנויות מכולת, ירקנים, מאפיות, חנויות בגדים, בתי קפה, מסעדות, כלום, הכל סגור. הייתי שבור, לא הבנתי איך אנחנו היהודים הפכנו לאטומים כאלה, איך העזנו לשכוח את אחינו תושבי העיר? אני מהרהר ומסתובב במרכז העיר ואז לפתע נשמעה הקריאה ברמקולים צבע אדום!”.
מה הרגשת באותו רגע?
"פחד מהול בהתרגשות. עמדתי וקראתי לאנשי השיירה להיכנס למרחב מוגן, וידאתי שכולם בפנים וזיהיתי גבר בוכה ליד המכולת. רצתי אליו והוא אמר לי 'ירדנו לחמש דקות לקנות משהו במכולת ושני ילדי הקטנים נשארו בבית לבד. לאחר הנפילה עזרתי לו להגיע לביתו בריצה, כשהוא משאיר בבילבולו את שקית המצרכים שקנה".
הדי הפיצוצים נשמעו עוד שעות ארוכות באזור. אחרי שעות עזבנו את שדרות בחזרה הביתה, והבנתי שזאת רק ההתחלה של משהו גדול יותר. כבר החלטתי שבעוד חודש בדיוק תצא לשדרות עוד שיירה, גדולה יותר ושבה ישתתפו תושבים מכל הארץ".
גיבוי תקשרותי
כהן אירגן אחר כך עוד שלוש שיירות, שהגיעו בימי שישי כדי לבצע את הקניות לשבת. כל שיירה הייתה גדולה מקודמתה. אלפים הגיעו ונענו לאתגר להראות להנהגה שיש עם והוא חזק יותר מכל שר או חבר כנסת. בכל שיירה התקשורת תמכה יותר ויותר, אילן וחבריו להנהגה המאולתרת של המבצע התראיינו בטלוויזיה, כתבות בעיתונות פורסמו, והמבצע נהנה מפירגון שאין לו סוף.
בכל שיירה החלו הנוסעים גם לפקוד את החנויות, לסייע לסוחרים ולתושבים. כספי הפדיון עזרו לשקם את משפחות בעלי החנויות, בשיירה הרביעית והאחרונה השתתפו כבר עשרת אלפי ישראלים שהגיעו לשדרות, פשטו על החנויות והמרכולים, עשו את הקניות לשבת "כאן גם זול יותר בהרבה ממרכז הארץ, ההפרשים במחירים אפילו מכסים את עלות הדלק" אמרו רבים מתושבי המרכז.
בספר שכתב מתאר כהן את מסעו המופלא וגיבוש שיירות הסיוע לעיר ההרוסה. הוא מצליח לצייר את הדמויות הססגוניות של תושבי שדרות, כמו של דני דהאן יו"ר אירגון הסוחרים הקטנים בעיר שהסביר לאילן איך ועדת הכספים של הכנסת מבטלת את הטבות המס לעסקים בעיר. הוא מציג את שמעון אדרי, מנהל היחידה לפיתוח כלכלי בשדרות, ושל עוד תושבים, את הסיוע של צביקה הדר מנחה "כוכב נולד" בפרסום העניין, של רינו צרור ברדיו וגם איך צירף את הסופר דויד גרוסמן לשיירה כשגרוסמן התעקש להבהיר: 'אני בא כאחד מהעם', שלימים הפך לשם הספר שכתב כהן.
מדוע בעצם כתבת את הספר?
"כי חשבתי שהממשל משתנה ויבואו מנהיגים אמיתיים, אבל הנה היו בחירות ואני רואה שוב איך אותן הבטחות שניתנות לעם לא ממומשות, שוב יורים עלינו ושוב כלום לא קורה. דיבורים ודיבורים והמצב נותר בעינו. וכשראיתי איך זה חוזר על עצמו החלטתי לכתוב את הספר, כדי להציף שוב את הבעיה, אני חייב להעביר את המסר הלאה לכולם, אחרת זה לא ייפסק לעולם.
אתה חושב שהספר יעזור לשנות משהו בקרב ההנהגה שלנו?
"אני לא יודע אם זה יביא שינוי, אבל בחודשיים האחרונים כשכתבתי את הספר, הרגשתי ממש כשליח ציבור, אם הספר יעזור אשמח, כתבתי אותו למרות שאני במינוס גדול בבנק ואני רק אדם אחד, לבד, אבל בשבוע הראשון שהספר התפרסם והוא נמצא בחנויות וברשתות, קראו אותו כבר חמש מאות איש".
(צילום: יהודה גולן)
