אחד העניינים המתסכלים בגידול ילדים הוא הצורך המתמיד להעסיק אותם. אתה מביא אותם לעולם (כלומר אשתך מביאה, מבחינה טכנית), ואחרי ההלם הראשוני ושלב החמידות הקצר שבו הם בעיקר יודעים לעשות קולות מצחיקים וקקי, מגיע הרגע שבו עליך להעביר איתם את השעות שבין התעוררותם בבוקר לבין לכתם לישון בלילה.
מדובר בעסק מורכב. הילדים משתעממים מהר, בוכים, רבים זה עם זה, מתלכלכים ודורשים משום מה שתפסיק את שיחת הטלפון החשובה שלך או תתנתק מבדיקת תוצאות ה-NBA של ליל אמש בסמארטפון. כפועל יוצא, מרבית ההורים האחראיים מגלים בשלב מסוים את קסם המסכים, כלומר את יכולתו של הפעוט או הילד המתבגר לבהות במשך שעות בתוכניות דביליות בטלוויזיה, לגעת באייפד או להקליד על מקלדת המחשב. לפתע משתרר בבית שקט מפתיע, שאותו תוכל לנצל לזמן איכות עם עצמך, כלומר לנמנום על הספה תוך נחרורים קלים.
אלא שבשנים האחרונות, במקביל להצפת המסכים, עליית האייפדים וצמיחת הסמארטפונים, צצה בעיה לא צפויה: חוקרים מרגיזים שחיפשו מילגות מחקר קלות בדקו ומצאו שהישיבה מול המסך אינה מועילה לילד. היא פוגעת בהתפתחותו המוטורית, מפתחת אצלו הפרעות קשב ועלולה לפגוע בהישגיו כאדם בוגר. אפשרות אחת שעמדה בפני הורים שנתקלו בתוצאות המחקרים הללו היא לזרוק את האייפד, לרסק את הטלוויזיה ולהפוך את שעות אחר הצהרים בחברת הילדים לחוג יצירתיות ואמנות בלתי נגמר, תוך פיתוח הדמיון והסקרנות של ילדם המוכשר. עם זאת, כמאה אחוזים לערך מההורים ביכרו לוותר על האופציה המפתה הזאת, והתירו לילדיהם להמשיך להתמכר למסכים, אך עשו זאת בעוד בלבם מתנחלים רגשות אשמה לרוב. המודרנה לא אפשרה להם אלא להיות הורים רעים.
אלא שאז, לפני מספר שבועות, התרחש קסם. בוודאי תוכלו להבחין בו כשתסתובבו בקרבת בתי ספר במודיעין. לפתע, ילדים בכיתה ב' כבר לא מתהלכים בעוד ראשם תקוע במכשיר הסלולרי שזה עתה נרכש עבורם, והוריהם נראים רעננים ומחויכים. כל זה קורה בזכות קסם המכונה "גומילום" – או בעברית, גומיות שהופכות בעזרת נול מיוחד ומוזר למראה לצמידים. זה נשמע כמעט מופרך, אבל מאלזי בן 45 שהיגר לפני שנים רבות לארה"ב בשם צ'ונג צ'ון נג הצליח לגבור על אפל, סמסונג ושאר ענקיות הטכנולוגיה באמצעות אמנות עתיקה, שמצריכה סבלנות, ריכוז ושקט. ילדות וילדים ברחבי העיר (והעולם) יושבים במשך שעות ומנסים ליצור צמידים מושלמים וצבעוניים.
המשפט "את רוצה לצפות בטלוויזיה?" נענה פתאום בבוז ובמשיכת כתפיים, ולמחשב הם נכנסים רק כדי לצפות בהדרכה ביוטיוב כיצד ליצור צורות יצירתיות ומרהיבות יותר. הורים וילדים יוצרים צמידים ביחד, ילדות מעניקות צמידים במתנה להוריהם והאחווה והנחת שבו לבקר בבתי מודיעין הכאוטיים. לפתע ניתן לדבר, להירגע, אפילו לחשוב מחשבות. ממש כמו במאה ה-19, פלוס חשמל ומינוס העבודה במכרות. והכל, כמובן, מלווה בבונוס הגדול: בלי רגשות אשמה.
רק שמעל הגומילום מרחף ענן אימה. בשלב מסוים העניין בו יתפוגג. אלפי צמידים יושלכו לרצפות הבתים כאבן שאין לה הופכין. מישהו ימציא שיגעון חדש, יצירתי ומועיל הרבה פחות, קלפי מסריחולים או פלסטלינה דביקה שתזהם את הבתים ותנוקה מהרצפות רק באמצעות אקונומיקה. המסכים ימשיכו לרצד ולקרוא לילדים: "חיזרו אלינו! תמצאו כאן אלף אפליקציות חדשות ומיליון משחקים!". בטלוויזיה תהיה איזו סדרה מצוירת מגניבה. הטכנולוגיה תנצח שוב, כפי שניצחה תמיד. אלא אם כן מישהו יצליח לחשוב בשלב הזה על להטוט נוסף שיביא למאה ה-21 את משחקי הילדות שלנו, אולי קלאס למתקדמים, שלוש מקלות עם אפקטים מיוחדים או שילוב חדשני בין גוגואים לגולות. עכשיו, כשהילדים עסוקים עד מעל הראש בהרכבת צמיד נוסף, זה הזמן שלנו, הורי מודיעין, להמציא את הדבר הבא, שייתן לנו שקט נטול רגשות אשמה. כן, גם אתה שם, שמנחרר על הספה.
