"אומנות עושים באהבה או לא עושים בכלל", טוען צור לבן, אמן בראשית דרכו, אשר מציג לראשונה את פירות יצירתו בתערוכה הקבוצתית "הצטיירות" שנפתחה השבוע במרכז עינן במודיעין.
לבן, 52, נשוי ואב ל- 3 ילדים בוגרים. הוא מצייר כשנתיים בהדרכתו של איתי ארד מכפר האורנים, יזם הייטק, מנחה סדנאות לפיתוח כישורי ניהול ומנהיגות ואמן רבגוני ומוכר. אחת לשבוע נפגשים תלמידיו של ארד במרכז הקהילתי בלפיד ויחד הם לומדים את אמנות הציור מן הבסיס. החבורה הזאת, של אנשים ממודיעין והסביבה, בגילאים, רקע וניסיון שונים ומגוונים, חולקת תשוקה משותפת להתפתחות וביטוי עצמי בציור. חלק ממשתתפי התערוכה הגיעו לחוג עם ניסיון קודם, וחלקם ללא רקע אמנותי כלל. בחוג מקבל כל תלמיד את הכלים להתפתחות אישית – איש איש בקצב ובמדיה המתאימים לו ובנושאים בהם הוא בוחר לבטא את עצמו. בתערוכה משותפת הם מציגים עתה את יצירותיהם: רישומים בפחם וגיר, ציורי שמן ואקריל ועוד המעידים מעבר לכישרון הרב, על הדרך המרשימה שעשה כל משתתף במהלך השנה.
אמי יוצרת ואני סוחר
את צור לבן אני פוגשת בבית הדפוס שבבעלותו, במרכז הקבלנים שבמודיעין. לעסקי הדפוס הגיע לאחר דרך ארוכה, רובה בתחום האומנות, אך דווקא מהצד המסחרי שלו. הוא יליד נצר סירני שגדל בבאר שבע. לפני מלחמת המפרץ הראשונה עבר עם אשתו לאילת, שם עסק בייעוץ, שיווק ובתחום ההוראה העסקית והקים רשת חנויות משקפי שמש. "בשנת 2000 עברנו למודיעין" הוא מספר, "באותה תקופה חברה סיפרה לי על גלריה לאומנות בירושלים שמחפשת מוכר. בתקופת האינתיפאדה התחלתי לעבוד בגלריה אך היות ולא היו תיירים בארץ התחלתי לקחת אומנות ישראלית לחו''ל. ביליתי שבועיים בארץ ושבועיים בחו''ל, בשווק אומנות ישראלית בעיקר בארה''ב. מכרתי הרבה לאוכלוסיה יהודית שרצתה לתמוך במדינה. ביליתי ביותר מ- 30 מדינות, גיליתי קהילות יהודיות נידחות וכולן רכשו אומנות ישראלית. בין האמנים ששיווקתי דודו גרשטיין- המפסל תבליטי קיר מחיתוכי מתכת, דורית לוינשטיין- שפסליה עשויים בברונזה צבועה ויואל בן הרוש-הצייר האהוב עליי".
היה לך רקע פורמלי באומנות?
"רקע מסודר באומנות אין לי, אך אמי ימימה לבן היא מורה לאומנות שלימדה בבתי ספר ובסמינר למורים בבאר שבע. היא מעולם לא הצטיינה בחלק המסחרי של האומנות, והפריחה שלה כאומנית מציגה החלה שנים אחרי שעזבתי את הבית. אחת המחלות של מורים לאומנות שהם אוספים טכניקות כדי להנחיל לאחרים ופחות מתמקדים בטכניקה המתאימה להם. אמי עסקה בחימר, ציור ואריגה. בשנים האחרונות שיכנעתי אותה שתהיה אמנית ותביע את עצמה בטכניקה המועדפת עליה. כיום ההתמחות שלה בקווילט – תפירה אומנותית והיא מציגה בהמון מקומות בעולם.
במסגרת גלריית עדן בירושלים פעלתי רבות בתחום שיווק האמנות. במשך שנתיים נדדתי על הקו לארה''ב. בהמשך הקמתי וניהלתי את הגלריה במלון הילטון בת''א ולאט לאט רכשתי את הידע וההתמחות בתחום. בשלב מסוים הקמתי גלריה במרכז מנהטן בניו יורק, ייסדתי את הגלריה והייתי כשנה בניו יורק אך היה מאד קשה לחיות הרחק מהילדים שהיו בגיל מבוגר מדיי להגירה לחו''ל. כשהבנתי שהמרחק מהמשפחה קשה לי ובהתייעצות עם אשתי החלטנו שאחזור והקמנו את בית הדפוס במרכז הקבלנים במודיעין".
מגלה את זה
המגע היומיומי עם האמנות גרם ללבן לדגדוג באצבעות. "בתקופה שעסקתי בסחר באומנות, פיתחתי את הרצון ליצור בעצמי. יש משהו בעיסוק באומנות שמעורר את התשוקה הזו. כשאתה עוסק בסחר אתה מגלה שאין קיצורי דרך. כל אלו שרואים ציורים של פיקסו או קדישמן ואומרים: "מה, גם אני יכולתי לצייר כמוהו", ברגע שהם מחזיקים במכחול הם רואים שזה לא קל כל כך. הבנתי שלא סתם יש בתי ספר לאומנות. צריך ללמוד לא רק את הטכניקות. לפני כשנתיים התחלתי לצייר בעצמי. גם אשתי עוסקת היום כחובבת בקרמיקה ואני מנסה לשכנע אותה ללמוד רישום. כשהיא שאלה אותי מה הקשר בין קרמיקה לרישום הסברתי שיש משהו בלימוד קומפוזיציה נכונה, שילובי צבעים ופרופורציות. זהו תהליך שעליך לעבור כאמן ובלעדיו לא תוכל להתקדם.
כילד מעולם לא התעסקתי באמנות", הוא ממשיך לספר, "בחיידק נדבקתי כשנסעתי ללוות את בני הצעיר במסע לפולין, שם הכרתי אב מלווה ושמו איתי ארד, שהוא כיום המורה שלי לאמנות. בטיול חלקנו חדר והפכנו חברים טובים. יום אחד באחת ההפסקות שלנו בפולין ראיתי אותו יושב באיזו פינה ומצייר. המראה הזה ריגש אותי ועשה לי חשק לנסות גם. כשחזרנו לארץ איתי עדכן אותי שהוא פותח חוג לציור והזמין אותי להצטרף. החלטתי שהגיע הזמן וכך התחלתי ללמוד לצייר. בשנתיים שעברו מאז אני לומד אצלו פעם בשבוע. בתחילה נפגשנו במועדון הנוער במכבים ובהמשך עברנו למרכז הקהילתי בלפיד. אני מאד אוהב את שיטת ההוראה של איתי. אחרי לימוד טכניקות היסוד כל אחד מאתנו יכול לעשות מה שמתאים לו מבחינת הרצון והטכניקה המתאימה לו. אחת לכמה זמן אנו מביאים דוגמנית חיה להתאמן ברישום מודלים ולאורך כל הדרך אני מרגיש את ההתפתחות שלי. אצל איתי למדתי שאין קיצורי דרך. בדרך כלל מי שמקצר מגלה בסוף שעשה דרך ארוכה יותר".
לבן מצביע על כמה מעבודותיו התלויות על קירות בית הדפוס. במסגרת עבודתו הוא נחשף גם לעבודות של אמנים נוספים. "אני עובד עם אמנים אחרים, עושה הדפסות קנווס של תמונות וצילומים אמנותיים. באופן אישי יש לי נטייה לפופ ארט אבל אני מרגיש שאני בתקופה שבה אני מחפש את הדרך שלי. עד עכשיו ציירתי המון על פי מודלים ותמונות מצולמות שהיוו לי השראה. כרגע אני מרגיש שזו לא חוכמה לצייר על פי צילומים, זה יותר מדיי טכני ולא מספיק מעביר את האופי שלי. אמנם אני יודע שהאמנים הכי גדולים התבססו על דוגמניות חיות, פיקאסו למשל היה צריך את האובייקטים שלו כדי להביע את אהבתו, אך אמן גדול מכניס את הרגש שלו לתוך האומנות שלו. ההבדל בין אמן לאומן היא היכולת לשים את עצמך על הקנווס, לחשוף את הרגשות והעולם הפנימי שלך, ולא רק לצייר בצורה טכנית. בעיניי יותר חשובה עצם העשייה מאשר הטכניקה עצמה. כרגע חשוב לי להתאמן על ציור כמה שיותר. לטעמי אם אתה רוצה להצטיין במשהו אתה צריך להתמקד בו. יש הרבה מאד אומנים שמתעסקים בכמה טכניקות אך מתמקדים ומצטיינים בתחום אחד. אני בחרתי בציור".
כמי שהתעסק המון במכירת אמנות, כיצד אתה מיישב את הסתירה בין הקושי להיפרד מעבודת אמנות ובין הרצון להרוויח ממכירתה?
"אם אתה רוצה להיות מסחרי אתה חייב להיפרד מהעבודות הכי טובות שלך" מכריז לבן בפסקנות, "בשביל להיות מותג על באומנות צריך להיות חדשן, למצוא את הדרך שלך, אבל תמיד חשוב יותר ליהנות מהתהליך. אם אנחנו לא נהנים, מתוסכלים מהעיסוק באמנות, אין לנו מה להמשיך. אם נבוא לאמנות באהבה וממקום טוב אז יצאו לנו תוצרים מושלמים. בעיניי עצם המושג "שוק אמנות ישראלית" לא קיים. אמנות ישראלית שלא יכולה להימכר בחו''ל לא תימכר בארץ. הישראלים רוצים לקנות אמנות בזול. אבל אין אמנות טובה בזול כי באמנות טובה מושקע המון זמן. אתה לא יכול לבקש מאדם שהשקיע חודשיים בציור למכור את הציור ב- 500 ש''ח. בארץ רב האמנות שנמכרת היא תעשייתית מהמזרח, במחירים שבקושי מכסים את מחירי ההדפסה. אני קורא לזה פוסטרים מצויירים. הטכניקה של הסינים שמעתיקים את הפוסטרים הללו יוצאת מהכלל אך זו לא אמנות. בשביל שאמן ישראלי יצליח להתפרנס מאמנות הוא צריך למכור בחו''ל או לתיירים שמגיעים לארץ. מצד שני כאשר אמנות היא באמת טובה אפשר למכור אותה במחיר רב. האגדה שבלי קשרים אי אפשר לפרוץ היא לא נכונה. כאשר אמנות טובה היא תתחיל להימכר בזול ובעקבות ההערכה כלפיה המחיר יעלה. הרייטינג האמיתי של אמנות זה שלקוח מוכן לשלוח את היד לכיס ולשלם עבורה. יש הרבה אמנים מתוסכלים שיודעים שהטכניקה שלהם טובה אך לא מצליחים למכור. טכניקה אפשר להעריך אך כאשר אמנות נוגעת בלב אז היא נמכרת. בדיוק כמו זמר ששר נהדר אך לא יצליח כל עוד לא יגע בליבם של המאזינים. האחריות של האמן עצמו היא לגעת בקונה. אני מכרתי יואל בן הרוש בתחילה ב- 4000 דולר ובהמשך ב 40,000 דולר. כשאמן הוא טוב הוא טוב. ואנשים ירצו להוציא כסף על יצירותיו".
מה לגבי מכירות באינטרנט?
"את שוק האינטרנט אני פחות מכיר. אפשר למכור פרינטים ואמנות של אמנים מוכרים. אבל מי שאינו מוכר צריך להציג קודם בגלריות ותערוכות. היום בשביל לעשות תערוכה אתה צריך לשלם לגלריה כדי שתציג אותך, כך שלפני שיש לך שם אינך יכול להציג ולמכור", צור מסכם את הקושי המלווה כל אמן בתחילת דרכו.
מה הציפיות שלכם מהתערוכה?
"אנו בעיקר מצפים להציג את התוצרת שלנו. אני לא חושב שהקטע של למכור את האמנות הוא שחשוב לנו, אבל אני מניח שאם תהיה התעניינות, לפחות עבור חלקנו יהיה משמח גם למכור".
(צילום : אינגריד מולר)
