"חייו הסודיים של וולטר מיטי". בימוי: בן סטילר. תסריט: סטיב קונרד, ע"פ סיפור קצר של ג'יימס ת'ורבר. שחקנים: בן סטילר, כריסטין וויג, אדם סקוט, שירלי מקליין, שון פן. ארהה"ב, 2013. 114 דקות. 3 כוכבים.
"חייו הסודיים של וולטר מיטי" החל את דרכו ב-1939 כסיפור קצר של הסופר ג'יימס ת'ורבר, שבמרכזו גבר החולם בהקיץ במהלך יום קניות עם אשתו. חמש אפיזות של חלימה בהקיץ מתאר הסיפור, במהלכן מדמיין עצמו הגיבור כטייס המנווט מטוס ימי במהלך סערה, כמנתח המבצע ניתוח יחיד במינו, כמתנקש, כטייס קרב הנשלח למשימה מסוכנת וכנידון למוות מול כיתת יורים, ולכל אחת מהן טריגר הקיים במציאות. בסרט שנעשה על בסיס הספר ב-1947 מגלם דני קיי אדם אפור שנותן לסובבים אותו – ובהן אמו, ארוסתו והבוס שלו – לדרוך עליו. גם הוא נוהג לחלום בהקיץ, עד שהוא בורח מהחלום היישר אל נערת חלומותיו המתגלה מולו במציאות, ומשם נסחף להרפתקה שתכליתה להגן על תכשיטים יקרי ערך מהנאצים. בסרט שנעשה על בסיס הספר ב-2013 מגלם בן סטילר אדם אפור שנוהג לחלום בהקיץ. ופה נגמר הדמיון בין הגרסה החדשה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי" לסרטו של דני קיי או לספר עליו, כך נאמר לנו בקרדיטים, הוא מבוסס.
וולטר מיטי גרסת 2013 הוא רווק – שבעיניים אמריקאיות זה גרוע בהרבה מלהיות מזווג לאשה שמתעמרת בך. בגיל צעיר הוא נאלץ לוותר על חלומותיו ולסייע בפרנסת המשפחה לאחר שאביו נפטר, וגם היום הוא תומך כלכלית באמו המזדקנת (שירלי מקליין). הוא מנהל את ארכיב התשלילים של המגזין לייף, עבודה אפורה, משעממת כמו האיש עצמו, ולא רלוונטית בעולם שכבר עבר מזמן לצילום דיגיטלי. ושניהם, האיש והג'וב, הופכים רלוונטיים עוד פחות כשהמגזין המודפס נסגר ועובר לרשת, ומשרתם של וולטר ושל רבים מחבריו בסכנה. בנוסף, יש בחורה אחת שהוא מחבב (כריסטין וויג). הוא אפילו נרשם לאותו אתר היכרויות שהיא רשומה אליו, כי לגשת אליה בפועל הוא לא מעז, אלא שאין לו שום דבר מעניין לספר על עצמו באותו אתר, כי הוא אף פעם לא עשה שום דבר מעניין או מאתגר או בעל משמעות. כלומר, לא במציאות. בדמיון שלו הוא מטייל בקוטב וכותב שירה ומציל חתולים מבניין בוער. בדמיון שלו הוא כוכב של סרטי פעולה הוליוודיים. יש לו קטע כזה, שהוא קצת מתנתק במציאות, כי בראש שלו הוא בדיוק נקרא לאיזו הפקה, וזה גורם לטד הנריקס (אדם סקוט), השמוק שנקרא לפרק את המגזין בו וולטר עובד, להיות נחמד אפילו פחות.
אלא שכל זה מתאר רק את השליש הראשון של הסרט. צריך לצלוח את השליש הזה כדי להבין ש"חייו הסודיים של וולטר מיטי", ממש כמו "ההוביט: מפלתו של סמאוג", מכיל ספויילר שקרי בעצם שמו, וגם בו יוצא הגיבור למסע מופלא שלא מתאים לו בכלל. הסיבה: תשליל שנעלם מסרט ששלח לו הצלם המחונן שון או'קונר (שון פן), שאמור להיות הצילום שיתנוסס על שער גיליון הפרינט האחרון של המגזין. בשם התשליל הזה טס וולטר לקוטב הצפוני, קופץ ממסוק לספינה מיטלטלת בלב ים, נמלט מהתפרצות וולקנית, נלחם בכריש בידייו החשופות, מטפס על פסגות מושלגות באפגניסטן. הוא אפילו מצליח לתקשר עם הבחורה שמוצאת חן בעיניו. במציאות, לא בדמיון.
וכך, חצי שעה לתוך סרט שאמור להיות דרמה קטנה ועגמומית על איש שלא מעז לחיות את החיים שהוא רוצה לחיות, הוא נגמר ואנחנו מקבלים במקומו סרט אקשן: המרדף אחר התשליל. והמרדף הזה לקוח היישר מטבלאות בניית עלילה לתסריטאים מתחילים, כולל עלילה צפויה למדי (שכל צופה בר דעת יודע את סופה כבר בדקות הראשונות), שני מכשולים וקליימקס. ויש לו מוסר השכל: השלום מתחיל בתוכי ואם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים ואיך זה שכוכב אחד לבד מעז. והוא נארז בעטיפה מנצנצת מאוד, עמוסה תכנים שיווקיים שנדחפים לנו לגרון בצורה לא אלגנטית בעליל. כל זה לא הופך את "חייו הסודיים של וולטר מיטי" לסרט רע: יש לו שחקנים נהדרים, בראשם סטילר הסימפטי, הוא מרופד בסצינות אקשן מרהיבות שצולמו במקומות הכי יפים בעולם, ומתהדר אפילו בביקורת חברתית על שיקולי רווח-הפסד הדורסים את האדם הקטן. אבל זה לא בדיוק מה שג'יימס ת'ורבר התכוון אליו כשכתב סיפור על אדם שלא מעז להתעמת עם סביבתו ומפצה את עצמו בדמיונותיו. בהקשר זה מעניין לספר שת'ורבר נשכר לשמש כיועץ לתסריטאים שכתבו את גרסת 1947, והערותיו כולם נדחו ע"י המפיק סמואל גולדווין, שהיה מעוניין בסרט שידגיש את כשרונותיו הרבים של הכוכב הראשי קיי. בניגוד לגיבורו שמנהל את הקרבות שלו בראשו בלבד, ת'ורבר התמרמר על העוול שנעשה לו בגלוי, במכתב שכתב ופורסם במגזין אמריקאי נפוץ. המגזין ההוא נסגר מאז וחומריו הועלו לאינטרנט. קראו לו לייף.
(צילום יחצ)
