"ההוביט: מפלתו של סמאוג". בימוי: פיטר ג'קסון. תסריט: פראן וולש, פיליפה בוינס, פיטר ג'קסון, גיירמו דל טורו. שחקנים: מרטין פרימן, ריצ'רד ארמיטג', איאן מק'קאלן, אורלנדו בלום, אוונג'לין לילי, בנדיקט קומברבץ'. ארה"ב/ניו זילנד, 2013. 168 מדקות. 3 כוכבים.
התופעה הקרויה פיטר ג'קסון עוד תיזכר כאחת הטרגדיות הגדולות של הוליווד. במאי סופר מוכשר, סופר אמביציוזי, עם כריזמה וחזון וראייה ויזואלית פורצת דרך, שאיבד איפשהו לאורך הדרך את הברקסים. כבר כשעלה הרעיון להפוך את ההוביט, ספר ילדים חביב בן 242 עמודים, לטרילוגיה של שלושה סרטים בני שלוש שעות (בדומה לעיבודים שעשה לשר הטבעות, המוצדקים איכשהו לכשעצמם, היות ובמקרה ההוא מדובר בספר מפלצתי בן 1183 עמודים המחולק לשלושה כרכים) היה צריך לקום מישהו ולהגיד: חביבי, הגזמת. אבל המישהו הזה לא נמצא, וכך נענשנו בסרט "ההוביט: מסע בלתי צפוי", המתחיל בפרומו בן 45 דקות ליציאה למסע, ומסתיים בחיבוק. ומצד שני, למה שימצא המישהו הזה שיעצור את ג'קסון, כשהקהל מצביע ברגליים והסרט ההוא, שעסק בשום דבר, גרף 303 מיליארד דולר? ומצד שלישי, מה יעשה ג'קסון כשיגמרו לו הספרים של טולקין לעבד למסך הגדול? יכתוב את הביוגרפיה שלו? ייצור סרט פנטזיה ממכתביו הפרטיים? איך אתה יורד בחזרה לאדמה אחרי שניפחת ספר הרפתקאות תמים (וקצר!) לכדי לא פחות מתשע שעות קולנועיות, תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה שיש לתעשייה להציע? מה הדבר הבא שייתן לך את ההיי? ונגיד שמצאת את הדבר הזה: האם מישהו ירצה בכלל לבוא לראות את זה? בין שתי הטרילוגיות שלו עשה פיטר ג'קסון שני פיצ'רים: "קינג קונג" ו"העצמות המקסימות". הראשון פנטזיה, ריבוט לסרט האימה מ-1933. השני דרמה קודרת, המבוססת על ספרה (המצוין) של אליס סיבולד, ובמרכזו ילדה המתארת מעולם המתים את סיפור אינוסה והירצחה. הראשון היה אמנם ארוך להדהים, אולם זכה לביקורות משבחות ולהכנסות נאות של 218 מיליארד דולר. השני זכה לביקורות לא אוהדות ולהכנסות מאכזבות של 44 מיליון בלבד. בכל העולם. האם קיימת האפשרות שג'קסון הוא פוני מאוד מאוד יקר של טריק אחד?
"ההוביט: מפלתו של סמאוג", יאמר לזכותו, טוב בהרבה מקודמו. רוצה לומר: לפחות קורה בו משהו. אם כי זה לא המשהו שאתם יכולים לדמיין לעצמכם מהספויילר שבתרגום העברי לשמו של הסרט. הסרט מתחיל בפלאשבק: תורין (ריצ'רד ארמיטג'), בנו של מלך הגמדים, פוגש בפאב נכלולי את גנדלף (איאן מק'קאלן), המשכנע אותו לצאת ולהשיג לעצמו את מה שהוא צריך כדי לשוב ולמלוך על הגמדים: אבן חן יקרה בשם ארקנסטון. אבן זו מצויה, למרבה הצער, בין ציפורניו של סמאוג, הדרקון האימתני ורודף הבצע שנישל את הגמדים מממלכתם, ועל כן זקוקה החבורה לפורץ. מכאן אנו חוזרים להווה – למקום בו נטשנו את חבורת הגמדים בסוף הפרק הקודם, רגע אחרי שהם קיבלו את ההוביט בילבו (מרטין פרימן) כאחד משלהם. כעת הם עומדים להיכנס ליער המכושף ולפגוש עכבישי ענק, להיכלא בידי אלפים עוינים, למצוא את הדלת הסודית להר ארבור ולהתמודד עם סמאוג (בקולו של בנדיקט קומברבץ'), הדרקון שנישל אותם מאדמתם.
כל זה אכן מקביל להתרחשות הספרותית של טולקין, אלא שג'קסון מנפח את ההתרחשויות האלה לכדי דקות ארוכות של סצינות – לרוב מרהיבות, לרוב קשורות בלחימה או במרדף או בהימלטות נועזת על גבי נהר או בדיאלוג בן כמעט שעה עם דרקון מזרה אימים – שלא נרמזו בספר במילה ולא מקדמות את העלילה בדבר. בנוסף, חשוב היה לג'קסון ליצור זיקה לטרילוגיה הקודמת שלו. אם בסרט הקודם היו אלו האלפים אלרונד וגלדריאל וההוביט פרודו שהפציעו על המסך, ללא שום צידוק עלילתי – הפעם אלו לגולס (אורלנדו בלום) וסארומן (כגוש בוהק של רשע טהור, בדיבובו של כריסטופר לי), שבשביל לפגוש אותו הופרד גנדלף מהחבורה לעלילת משנה תלושה במיוחד. והאורקים, כמובן, שרודפים אחרי הגמדים עוד מהסרט הקודם פשוט כי הם לא אוהבים אנשים נמוכים. אם זה לא מספיק, גם סיפור אהבה נולד פה, יש מאין: בין הגמד קילי (איידן טרנר) והאלפית טאוריאל (אוונג'לין לילי). כי ככה זה: כדי ליצור 168 דקות פילמאיות ממשהו כמו 80 עמודי ספר, אתה צריך להיות מאוד, מאוד יצירתי. או מאוד, מאוד מגלומן. מגלומן מספיק כדי לחשוב שאתה, במו ידיך וחזונך הקולנועי, תהפוך את יצירת המופת של טולקין למשהו גדול. והטרגדיה היא שלג'קסון באמת יש חזון קולנועי יוצא מן הכלל. ואם מישהו – נגיד, עורך. נגיד, מפיק – היה מצליח לרסן אותו, יכולנו לקבל פה, במקום שלושה סרטים מרוחים לעייפה, סרט אחד מופלא באמת.
(צילום יחצ)
