בקניון מודיעין מוכנים לסופה, שאמורה להיות בעיצומה בזמן שאתם קוראים שורות אלו. בניגוד לשנים קודמות, אז הוצף המקום האסטרטגי ביותר בעיר בעקבות הגשמים, הפעם הוצבו במקום שקי חול, והיעד מבוצר ומוכן למתקפה. ערוצי הטלוויזיה סיקרו בשביעות רצון מופגנת את ההיערכות בעיר, שכמו מאשרת את ההיסטריה המוחלטת שבה מתקבלות כאן כמה טיפות של גשם, עם אפשרות לפקקים באתר החרמון בעוד שבוע. גנרל חורף מגיע, ולפחות במקום אחד במדינה לא מוכנים לתת לו לנצח.
הייתי בקניון בזמן אחת מההצפות הטראגיות שלו. ההיסטריה הייתה רבה. החשמל פסק, עובדים אומללים נלחמו במים חמושים במגבי ענק, אנשים הסתובבו מחויכים וצילמו את ההתרחשויות בטלפונים הסלולריים. הסצינה קיפלה לתוכה את שני המרכיבים האירוניים של הקדמה: מצד אחד, עד כמה הדברים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם, כמו חשמל, נכנעים במהירות לקצת נוזלים ומחזירים אותנו לתקופת האבן; מצד אחר, אפשר להיות בטוחים שתמיד מישהו יהיה אידיוט דיו כדי לתעד בסמארטפון שלו את הצונאמי שמגיע. עיר שלמה עקבה בחרדה אחרי הדיווחים והשמועות מהמקום שאליו מתנקזים חייה, ושאליו התנקזו לפתע גלי ענק. האם ניתן לפקוד שוב את מקדונלד'ס? האם ניתן לרכוש בשמים בסופר פארם? האם המשחקיה כבר פעילה? ולאן בכלל נצא עם הילדודס בסערה כזו, אם לא לקניון, להעמיק טיפה את המינוס?
(צילום ארכיון: אינגריד מולר)
אחרי הכל, הקניון הוא אחד מאבני היסוד של הכלכלה המודרנית: שתחשוב משום מה שהבגד שרכשת לפני חצי שנה כבר לא באופנה, שהספה שלך זקוקה לריענון, שהנעליים שלך מרופטות מדי, שהסלולרי שלך מיושן. לו הייתה עוברת החלטה קולקטיבית להפסיק לצרוך שטויות, מגדל הקלפים של הקפיטליזם היה קורס ועד מהרה היינו נאלצים לחזור לשאוב מים מהבאר כדי לשרוד. אין לי שום דבר נגד עובדי הקניון ומנהליו. כמי שעובד בעצמו במקום עבודה שקיומו תלוי על בלימה, אינני מאחל לאיש אבטלה, גם לא להוא מהמסעדה הסינית במתחם המזון המהיר שתמיד מציע לך חתיכת עוף נוטפת שמן כדי שתטעם ותבין שאסור לך לאכול במאורה הזאת אם הינך חפץ חיים. כבר הייתי מובטל, וזה לא פיקניק. ועדיין, למרות זאת, קצת חבל לי שהקניון לא יושבת השנה. לא לחודש, אפילו לא לשבוע. רק ליומיים-שלושה, שהם לא שישי ושבת. נכון, ההפסדים ייאמדו במיליוני שקלים, אבל חישבו לרגע מה נרוויח.
בואו נדמיין שלקניון הסגור מתווספת תקלה רחבת היקף בקליטה הסלולרית. גם קווי הטלפון מנותקים, כך שאפילו לגלוש באינטרנט אי אפשר. חשמל יש, אך יד הגורל משתקת את חברות הוט ויס. אנחנו בבית עם המשפחות שלנו. לא יתקשרו מהעבודה. אין מה לקנות כדי למלא חללים רגשיים. אי אפשר לגלוש בפייסבוק ולפטפט עם חברים. בלתי אפשרי להיכנס לאינסטגרם ולקנא בחיים של אחרים. אי אפשר לעשות טייק אוויי. קר למדי, אז צריך להתכרבל קצת עם האשה והילדים. אין לאן לרוץ. אין לאן לברוח. ניאלץ – רחמנא ליצלן – לדבר זה עם זה. לשתף, להתעניין, לחשוף רגשות חבויים, לצחוק, לבכות, לריב, לחיות. כבר לא נהיה תחנת ממסר אנושית, וכבר לא נהיה תחנת מעבר לכמה שקלים בארנק או בכרטיס האשראי. כן, לכמה מאיתנו המחנק המשפחתי יהיה יותר מדי – לא בכדי יש עלייה בשיעורי הדיכאון בתקופת החגים – אבל נדמה לי שהרוב יסתדרו. אולי אפילו נהנה קצת.
נדמה שזהו החשש העיקרי שלנו מסופות: הן משבשות את הסדר הקיים. הן מאיימות על המוכר. בתכלס, במקרה הישראלי, הפחד מגוחך למדי. אין כאן באמת חורף, אין כאן סופות טרופיות והוריקן קתרינה לא נמצא בעבר לפינה. בתים לא ייסחפו ברוח, מקסימום כמה עצים ייפלו ולחיילים יהיה קר בעמדות השמירה. יעבור להם. עם זאת, אם פתאום נגלה שאפשר להסתדר בלי ללכת לעבודה, או לקניון או לדבר בסלולרי, נסתכל מהצד על המטריקס שאנו חיים בו ונבין שהוא קצת לא הגיוני. שאנחנו נמשכים כמגנט לשטויות בחיים קצרים הרבה יותר מדי. שמזמן אנחנו פועלים כמו אוטומט, במיוחד בעיר כמו מודיעין, שבנויה על ריצה תזזיתית של תושביה לגן הילדים, לבית הספר, לעבודה, לסופר, לסידורים, לקניון, עם מעט מאוד זמן להתרווח ולהעריך את הדברים הקטנים. לכן הקניון מוגן, וחברת החשמל ערוכה והתשתיות הסלולריות חזקות מכל. לא יתנו לנו לנוח לשנייה, כדי שלא יעלו לנו רעיונות מטורפים לראש. שלישית קניון מודיעין לא יפול.
