כמה נחת! תיאטרון הבימה יכול לסמן וי ענק על הפקת המחזמר המרהיב, גבירתי הנאוה, שמוכיח שהשלם עולה על כל חלקיו. בהפקה עשירה עם תפאורה מרשימה, שכמוה כמעט לא רואים במחוזותינו, כוריאוגרפיה מצוינת, תלבושות מרהיבות, משחק משובח, וגם בלי ליהוק גימיקי של סלב' או כוכב זמר מפורסם, מצליח הבמאי משה קפטן, ליצור מחזמר אחיד ברמתו ומענג, שלא נופל בהרבה ממחזות זמר בברודווי.

בעלילת הסיפור הקלאסי, שנכתב על פי "פיגמליון" (של ג'ורג' ברנרד שואו), הנרי היגיניס (נתן דנטר) פרופסור שחצן לבלשנות ופונטיקה פוגש על מדרגות האופרה את אלייזה דוליטל (שני כהן), מוכרת פרחים מחוספסת וחצופה המדברת בשפת סלנג משובשת ומלאת שגיאות. הוא מתערב עם חברו קולונל פיקרינג (דב רייזר) שבפרק זמן של חצי שנה הוא יהפוך את אלייזה מנערת רחוב לליידי מושלמת, ושאף אחד מאנשי המעמד הגבוה לא יצליח לעלות על זהותה האמיתית.  אלייזה עוברת להתגורר בביתו וסופגת סדרת "טיפולים" קשוחה הכוללת תרגילי דיבור, לימוד נימוסין, והתעללויות שונות מצד הפרופסור הקשוח והלהוט. הניסוי מצליח, אלייזה חסרת הרסן הופכת לברבור אצילי, השובר לבבות בקרב החברה הגבוהה. אבל הנרי הייגניס, טיפוס יהיר, קר ומנוכר הרואה את מגבלותן של הנשים, ממשיך לזלזל ברגשותיה, ותופס בעלות ואדנות מלאה על הגולם שיצר.

אלייזה שנעלבת מיחסו הפוגעני, עוזבת אותו ואת הנוחות הכלכלית, לטובת פרדי היל (אדם להב) שמציע לה אהבה כנה. כך מאבד היגינס  שסירב להקשיב ללבו ולרגשותיו, את אלייזה לתמיד או שלא….

ההיסטוריה המפוארת של המחזה מתחילה ב-1956 כשעלה בברודווי בכיכובם של רקס האריסון וג'ולי אנדרוס, ושבר שיאים (הוצג ברצף 2,717 פעמים). כעבור שנתיים כיכבו השניים במחזמר ששחזר את ההצלחה גם בלונדון, וב-1964 הגיע המחזה לקולנוע, עדיין עם רקס אריסון בתפקיד היגינס אך עם אודרי הפבורן ועם עשרה פרסי אוסקר. בארץ הוא עלה 4 פעמים כשבשתי האחרונות (1986 ו-2001) עודד קוטלר גילם את היגינס וריטה ומירה עווד בהתאמה בתפקיד אלייזה.

כשמעלים מחזה קלאסי עם שובל כזה של נוסטלגיה והצלחה, האתגר הוא ענק, וכמעט בלתי אפשרי לעמידה ברף הציפיות. אלא שהפעם, ואחרי באמת לא מעט אכזבות ממחזות זמר בינוניים שרצו על הבמות, הצליחו בתיאטרון הבימה להעמיד מחזמר למופת, ושיחקו אותה בגדול.  

הליהוק של שני כהן כאלייזה דוליטל נראה בהתחלה אולי מפתיע, אבל מתברר כמצוין. כהן היא אמנם לא זמרת גדולה ובטח לא זמרת אופרה, אבל המשחק הנהדר שלה מחפה על היכולת הווקאלית המוגבלת. יש לה נוכחות בימתית, היא מצחיקה ומשעשעת במידה (ולא באופן מוגזם) וגם מצליחה לרגש יפה בחלקים הדרמטיים יותר בעלילה. שיר הלל גם  לנתן דטנר כפרופסור היגינס הקר מזג והיהיר. הוא משכנע ומפגין משחק מעולה של דמות עם כוח ועוצמה, וגם שולט היטב בכל הקשור לשירה.

עוד ראויים לציון מיוחד על משחק מעולה: פיני קידרון בתפקיד האבא של אלייזה שהכניס לדמות מימד קומי וחינני, רובי פורת שובל כגברת פירס הצייתנית, שלמרות נוכחותה הרבה על הבמה, בחר הבמאי בצדק לא להבליטה, ובכך היא יוצרת קונטרס לדמותה הפרועה של אלייזה, ומרים גבריאלי כגב' היגינס (אמו של הנרי) המצוינת, המשדרת אצילות ואיפוק מחד, ומחוייכת וקורצת מאידך.

אבל שחקנים מעולים לא עושים את העבודה לבד. ההצלחה של המחזמר היא בתזמון ובצירוף המושלם של כל מרכיבי ההצגה למעט הסתייגות אחת, חסרונה של תזמורת חיה שבלטה בהיעדרה. זה כולל את הכוריאוגרפיה המשובחת של אביחי חכם (שעשה גם עבודה למופת בהצגה "הם יורים גם בסוסים" של תיאטרון הקאמרי), התלבושות המדהימות על שלל הצבעים, הכובעים והמלמלות, התאורה הנכונה של קרן גרנק, והשיא בתפאורה מהממת ומעוררת ההשראה של ערן עצמון, הכוללת סטים מתחלפים עם עושר ויזואלי גדול ושכבות של מסכים המחלקים את הבמה בזרימה טבעית.

המכלול הזה מוביל למנצח הגדול של המחזמר, משה קפטן הבמאי, שתפר חליפה מושלמת לגבירתי הנאוה. אחרי שלוש שעות של ריקודים, שירה ומשחק מענגים יצאנו עם חיוך רחב על הפנים ועם שיר בלב.  שורה תחתונה: לא ללכת, לרוץ!

גבירתי הנאוה, מחזה ופזמונים: אלן ג'יי לרנר, תרגום: דן אלמגור , שרגא פרידמן, בימוי: משה קפטן, עיצוב תפאורה: ערן עצמון, עיצוב תלבושות: ילנה קלריך, מוסיקה : פרדריק לאו, עיבודים: ליאור רונן, כוריאוגרפיה: אביחי חכם, תאורה: קרן גרנק. בין השחקנים: נתן דטנר, שני כהן, דב רייזר, פיני קידרון, רובי פורת-שובל, אדם להב, גבי אוהד דוד ומרים גבריאלי. הפקה: תיאטרון הבימה.

(צילום דניאל קמינסקי)