מעטות היו הפעמים שהתביישתי בעצמי יותר מאשר השבוע, עת התמלאתי בקורת רוח מוזרה כשקראתי ידיעה עצובה באינטרנט. מתברר שג'וי ג'ונסון, אשה בת 86 מקליפורניה, השלימה את מרתון ניו יורק – הפעם ה-25 בחייה שרצה 42 קילומטרים ו-195 מטרים – התראיינה למחרת לתוכנית "טודיי שואו", ואז הלכה לישון ולא קמה. בשבועות שקדמו למרתון, כך מסופר, הקפידה ג'ונסון על שגרת אימונים של ריצות למרחק שמונה מייל ושכיבות סמיכה. למה לעזאזל שמחתי על מותה על אשה אמריקאית נחמדה, ועוד בנסיבות עצובות כל כך? כי השבוע ביטלתי – שוב – את המינוי להולמס פלייס.
לא קל להיות פדלאה ספורטיבית במודיעין. בעוד העירייה מזניחה את הספורט התחרותי, תושביה הם אלופים של ממש בספורט עממי. לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא, אבל ניכר שאובססיה של כושר גופני אוחזת באנשי עיר העתיד. בנסיעות ברכב ממונע ביום שבת עליך להיזהר מנחילי אופניים שתוקפים אותך מכל עבר, משל היו מטוסי חלל שתוקפים את בסיס האימפריה ב"מלחמת הכוכבים". בערבים מתמלאים הרחובות באנשים נמרצים, בין הגילאים 35 ל-75 (עם רצים בני 86 הסליחה, פספסתי אתכם), שהולכים או רצים בצעדים נחושים, לעתים מיזע לראשם, לפעמים משקוליות בידיהם. הבריכות בהולמס פלייס המקומי, ומן הסתם גם בקאנטרי קלאבים האחרים, גדושות באנשים שאשכרה שוחים כדי לשמור על הבריאות ולא רק באבות כמוני שמשתכשכים עם ילדיהם. נשים אחוזות אמוק בגיל העמידה דוחפות את חברותיהן כדי לתפוס מזרון פנוי בחוג לפילאטיס או ליוגה. העיקר להזיע, להזיז את הגוף, לתפעל את המכונה.
האנשים האלה, שחלקם מיודדים איתי, וכמה מהם הם אפילו קרובי משפחה שלי, מעצבנים אותי. הסיבה לכך ברורה: כל הווייתם היא כתב אישום נגדי ונגד כישלוני המתמשך בשמירה על הכושר הגופני. למעשה, מאז הפסקתי לשחק כדורסל באופן מקצועי – עניין של 16 שנים בערך – חיי הם רצף מתמשך של הבטחות לקחת את עצמי בידיים, לשפר את התזונה ולנער מעליי את החלודה, שתמיד נשברות. הרבה יותר קל לאכול אוכל טעים, לראות ספורט בטלוויזיה או לחשוב מחשבות על מהפך אישיותי שיביא לכך שאעשה ספורט. המינוי האחרון להולמס פלייס היה אמור להביא לאותו שינוי מיוחל, אך בסופו של דבר רק הוספתי שם קלוריות. להערכתי, כתוצאה מצריכה מוגברת של טוסטים במזנון המקומי המוצלח. המשימה המורכבת של יציאה מהבית במזג אוויר לא נוח (כלומר כל טמפרטורה שאינה 24 מעלות, מעונן חלקית עד בהיר), שחייה איטית בבריכה, כניסה למלתחות והחלפת בגדים קודם ליציאה לעבודה עייפה אותי. כמה אנרגיה אני משקיע כדי לא להוציא אנרגיה.
לנו, הבטלנים, אין הרבה רגעי נחמה. כל ביקור אצל הרופא כרוך בנזיפה. כל בדיקת דם מראה לנו שכמות הטריגליצרידים בדם היא שערוריה. כל גלישה באינטרנט מסתיימת בקריאת איזשהו מחקר מבאס, שמודיע קבל עם ועדה שסיכויינו לחלות במחלות קטלניות, לקצר את תוחלת החיים ולתת דוגמה רעה לילדינו עולים פלאים עם כל רגע של בטלה. טלפונים לחברים שמבקשים לחזור אלי "כי אני באמצע אימון" מייאשים אותי. אין כמעט לאן לברוח.
מה נשאר לנו, לכת הדורכים במקום? רק לקרוא על אשה אמיצה אחת, שלא הפסיקה לרוץ כמעט עד יומה האחרון. יצאה קצת פראיירית, לא? בשביל מה לעשות מרתון אם לא כדי להאריך את תוחלת החיים עוד קצת? אחרי הכל, אני מכיר אנשים בני 90 שלא הזיזו את עצמם מעולם ואוכלים עד היום מאכלים עתירי שומן. אולי היה כדאי לג'וי ג'ונסון להמיר את כל הריצות המתישות האלו בישיבה עם קערת גלידה ענקית מול הטלוויזיה, שם הייתה יכולה לצפות בנחת במרתון היוקרתי. עדיף היה לג'וי ג'ונסון להיות כמוני, אני אומר לעצמי, ולא מאמין לאף מילה
