יש לי הרבה מה לומר על הבחירות המקומיות של ראשי הערים והמועצות בשבוע שעבר. אפשר לדבר על אחוזי ההצבעה המביכים ברחבי המדינה, אפשר לדבר על כמות השחיתות וההסתה בתהליך, אפשר אפילו לדבר על חיים ביבס ושרון מעוז, אבל אני לא רוצה לדבר על אף אחד מאלה. כי אני אדם אנוכי, שאוהב לעסוק בעצמו, כמו רוב האנשים בעולם, ולכן בוער לי להעלות לדיון איך הבחירות האלו משפיעות עליי. אז בואו נדבר רגע עליי, ובעקיפין גם עליכם.
אמנם היו אלו הבחירות הראשונות שלי – בשעה טובה עברתי את גיל 18 ועכשיו אני זכאית להצביע – אבל צר לי לומר שההצבעה עצמה הייתה… אנמית. באתי, הצבעתי, הלכתי. לא התרגשתי להיכנס לקלפי, לא מחיתי דמעה כששלשלתי את המעטפה, ואני לא חושבת שהקול שלי שינה את המאזן העירוני. אני מכירה בכך שהבחירות חשובות וכל קול חשוב, לכן הלכתי להצביע, אבל אני לא רואה צורך להפוך את העסק לדרמה שלמה.
עד כאן
כמה חבל שיש כאלה שכן. כאלה שבטוחים שאם הם לא יעשו הרבה רעש ויצעקו הכי חזק אף אחד לא ישמע אותם, ולכן חייבים להפוך את הבחירות לתחרות חיזור מהסוג הזול ביותר. אני מדברת כמובן על הרשימות עצמן, שבמהלך החודש האחרון לא הפסיקו לאכול לי (ולכם) את הראש. שלטי חוצות ברחבי העיר? סבבה. נחמד אפילו. טוב שאתם מנצלים את המרחב הציבורי לקדם סוגיות פוליטיות חשובות במקום מותגי לבוש או אוכל. שימוש נכון בקונספט של פרסום. כל הכבוד. פרסומות בעיתונים ובאמצעי התקשורת? מוצלח. גם זו אחת המטרות של התקשורת והמדיה. אי-מיילים אישיים לתיבת הדואר הנכנס? הופה, לא כל כך לגיטימי. סמסים לסלולארי? ממש לא לגיטימי. שיחות "אישיות" מוקלטות? לא לגיטימי בכלל. שיחות אישיות לא מוקלטות? גבירותיי ורבותיי – עד כאן.
זכותכם, פוליטיקאים יקרים, לנצל כל אמצעי פרסום שמוגדר כציבורי. זכותכם להשתמש בכל אמצעי התקשורת שמגיעים אלינו מרצוננו האישי כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלכם. אלא שזכותי – לעומת זאת – לפרטיות נתונים אישיים כגון כתובת מייל ומספר טלפון, ולהימנע מקבלת פרסומות זולות בכל שעות היממה. מעולם נרשמתי לשום עצומה או רשימה ולכן אין שום הצדקה שתפנו אליי. לא הרשיתי לכם. רוצים לדבר איתי? בשמחה, אך ברשות, ואם אמרתי "לא" – אז לא!
זה לא נעים לי
כי כשביום הבחירות מתקשרים אליי ממפלגה זו או אחרת, כי "את נמצאת ברשימת התומכים שלנו ואנו רוצים לדעת אם אכן תתמכי בנו בקלפי", ואני עונה שהם כנראה עשו טעות ולכן הנציג בצד השני מנסה להוציא ממני בכוח למי אצביע – זה הרגע בו אני מאבדת את הסבלנות. אדם אחר לא רק שלא היה מאבד את סבלנות היה גם מאבד את החשק להצביע, וכך המפלגה הייתה מפסידה קול במקום להרוויח אחד. בני אדם הם יצורים קטנוניים שאוהבים לעשות דווקא – ולדחוק אותם לפינה עלול לגרום להם להתפרץ. כמובן שלוותר על זכות ההצבעה עקב עצבים זה טיפשי, אבל זה בהחלט מפתה. מפתה אותי לצעוק על נציגי המפלגות בכניסה לקלפי שמתנפלים עליי שאבחר בהם. מפתה אותי לומר שאני עומדת לשים פתק לבן, או שאני בעד דיקטטורות, כדי לעשות להם דווקא. כי הם פלשו למרחב האישי שלי וזה לא נעים.
איפשהו במירוץ המטורף לפוליטיקה דמוקרטית ולמדינה חופשית איבדנו את זכותנו לשקט ושלווה נפשית במרחב הפרטי שלנו. זה קשור למנטליות הדורסנית של הפוליטיקאים ברחבי העולם, זה קשור לאמצעי התקשורת המשוכללים, אבל זה שאפשר לא אומר שזה בסדר. אי אפשר שלא לתהות עמוק בלב האם אחוזי ההצבעה הנמוכים נגרמו בין השאר מהרתיעה של תושבי המדינה מהפלישה הזו, שרודפת אותם לכל מקום ולכן הם יברחו ממנה עד קצה העולם. מה אם במקום להטריד את המצביעים 24/7 המועמדים פשוט יבקשו יפה באמצעים לגיטימיים וישאירו לבוחרים מרחב לנשום?
פוליטיקאים יקרים, אנא, עזבו אותנו במנוחה. בבחירות הבאות אתם יותר ממוזמנים לשאת נאומים מפה ועד קצה העולם, ולתלות שלטים שיכסו את בנייני 'דימרי' ו'מגדלי הלבנון'. קדמו ושווקו את עצמכם בכל אמצעי שתראו לנכון – אבל אל תיגעו לנו במייל, בסמסים או בשיחות. יש גבול להטרדה הפוליטית שאפשר לסבול, ואתם חציתם אותו ממזמן. כבדו אותנו כבוחרים ונשדל לכבד אתכם בחזרה.