בשבוע האחרון של חודש אוקטובר הם יצאו לדרך. הם יעזבו מאחור את בני משפחותיהם, יפרדו זמנית ממקומות העבודה ומהרכב הפרטי, יעלו על אופניים ויצאו למסע מפרך בן חמישה ימים. מסע הכולל רכיבה מייגעת של מאות קילומטרים שתחל באזור הצפון ותסתיים במרומי ירושלים. כולם בשנות הארבעים לחייהם. אף אחד מהן אינו ספורטאי מקצועי. בשגרת היומיום הם עורך דין, מנהל שיווק, שני אנשי הייטק ומנהלת בנק, אך בחמשת ימי מסע האופניים "גלגלי אהבה", הנערך כחלק ממסע גיוס תרומות לבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן בירושלים, הם הופכים לשליחי מצווה דו גלגליים. אם תשאלו מה עוד משותף לחמשת המוסקטרים: איתן ופנינה ליפסקר, איציק מלכא, נתנאל יעקבסון ואראל שרף, חוץ משיגעון הרכיבה כמובן, תגלו שכולם חברי קהילת בית כנסת "השמשוני" במודיעין. "הקהילה הכי ספורטיבית העיר", הם טוענים, ומציגים עצמם כנבחרת מחומשת המהווה את עיקר הנציגות המודיעינית במסע. "מכל מודיעין יוצאים אולי שבעה רוכבים", הם מסבירים, "אנחנו חמישה מתוכם". איתן ליפקסר, ותיק משתתפי המסע היוצא אליו בקביעות מזה שבע שנים, רשם לעצמו השנה הישג לא מבוטל כאשר הצליח לגרור אחריו את אשתו, פנינה, ושלושה חברי קהילה נוספים, אך בכך לא הסתיימה תוכנית העל. "המטרה שלנו", צוחק מלכא וחבריו מהנהנים במרץ, "היא שבשנה הבאה יצטרפו חברי קהילה נוספים, ולא רק שנגדיל את המשלחת הקהילתית, אלא שבראש הרוכבים יעמוד רב בית הכנסת, הרב חיים נבון. זה האתגר שלנו בשבילו". למה כדאי גם לכם לרוץ (או לפדל) ולהירשם? חברי "השמשוני" מסבירים.
אי אפשר להתברבר
אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בבית הכנסת של קהילת "השמשוני" בעיר. זה המקום בו נולדה קבוצת הרכיבה וקשרי החברות נרקמו. כמעט בלתי אפשרי להכיר את החבורה הספורטיבית, הלא שגרתית הזו, בלי להגיע אל נקודת המוצא, וכך נולדה סיטואציה שבה שיחה על מסעות אופניים, חוויות מיוזעות ומבודחות מהשטח ומסלולי רכיבה, מתנהלת
על רקע קולות תפילה ובטווח נגיעה מארון הקודש. "התחלנו לרכוב ביחד לפני עשר שנים", פותח מלכא, מנהל שיווק במפעל טכנולוגי בקיבוץ צובה, "אז עוד לא הייתה מודעות לאופניים כמו שיש היום, ותחילת הדרך הייתה בטיולי ירח. אז המצב היה כל כך אחר שאפשר היה ממש להתברבר בשטח וללכת לאיבוד, היום, כשכל כך הרבה מתושבי מודיעין רוכבים, וזו הפכה ממש להיות 'המכה' של האופניים, נקודת עלייה לרגל, כבר כמעט אי אפשר לזוז במסלולים הקרובים לעיר". "כולנו אנשים עובדים, כל אחד בתחומו", ממשיך איתן ליפסקר, עורך דין במקצועו, "אשתי מנהלת בנק לאומי, אראל הוא איש הייטק, נתנאל הוא יזם היייטק מצליח, שעכשיו נמצא בדרום קוריאה ולכן לא הגיע היום, אבל ישתתף במסע האופניים בסוף החודש. הרכיבה היא תחביב של כולנו, חלקנו רוכבים יחד כבר 12 שנה. אותו גרעין קבוע שהגיע ביחד למודיעין. כולנו מכירים מבית הכנסת", הוא מחייך, "וכאן, בין התפילות, הכל התחיל".
מתי התחלתם להשתתף במסע הגלגלים של אלי"ן?
"אני התחלתי לפני שבע שנים", מספר ליפסקר, "השתתפתי ביום אחד של המסע. רכבתי ביום האחרון של המסע, יום שבאופן מסורתי מסתיים בבית החולים. אז גם פוגשים נציגים של הילדים שמאושפזים שם. בסיום אותו יום, שהיה לא קל, הרכיבה במעלה גבעות והרי ירושלים היא מפרכת, הגעתי לרגע הכל כך מרגש הזה, שבו רואים את המטרה. הסיבה שלשמה רכבת, הילדים וגיוס התרומות עבורם, אז הבנתי שאני חייב לחזור ולחשוף את המסע הזה לכמה שיותר אנשים. הרכיבה היא למען מטרה. בשנה שאחרי זה כבר השתתפתי בכל חמשת ימי המסע, ומאז אני משתתף בקביעות. השנה, אני גאה לומר, שהצלחתי לגייס קבוצת רכיבה שלמה ממודיעין, כולם חברי הקהילה".
שבעים אגורות לשקל
כל חברי הנבחרת רוכבים באופן קבוע כתחביב לשעות הפנאי, אך את המסע למען ילדי אלי"ן הם מגדירים כבעל משמעות אחרת לחלוטין. "המסע של אלי"ן החל לפני 14 שנה", מסביר ליפסקר, "זה התחיל עם קבוצה של תשעה משוגעים לדבר, שיזמו את מסע האופניים כדרך לגייס כספים עבור בית החולים והילדים המאושפזים בו. כל שנה מספר הרוכבים גדל, וכיום משתתפים בו כ-7000 רוכבים מהארץ ומהעולם". אין מדובר, כאמור, בהנאה בלבד, עיקר המטרה כאן היא גיוס כספים, וכל רוכב מתחייב על גיוס תרומות בסכום מינימאלי. לפי נהלי הרישום למסע, המופיעים באתר "גלגלי אהבה", כל רוכב מתחייב לגייס תרומות בסך מינימום 750 ש"ח למען שיקום ילדי בית חולים אלי"ן, כאשר בשנת 2012 ממוצע גיוס התרומות ב-"גלגלי אהבה" עמד על 300 דולר לרוכב ביום בודד וכ-5000 דולר לרוכב מסע מלא. הרוכבים אמורים לגייס את התרומות מבני משפחה, מקום עבודתם חברים למילואים, קרובי משפחה וכדומה. "זה הערך העיקרי של המסע", מסבירים הרוכבים.
אתם מכירים את בית החולים והמטרה שלשמה אתם מגייסים כספים?
"בוודאי", ממהר מלכא לענות, "כחלק מתוכנית האימונים מגיעים ליום ביקור בבית החולים. זה לא פשוט לראות את הילדים שמאושפזים שם ואת הצוות שעובד ומתנדב בו. יש ילדים מכל הקשת – יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדיים, יש ילדים שמגיעים מחו"ל. יש שם מקרים מאוד קשים, של ילדים שלא יכולים לזוז או לדבר, ועושים שם פשוט עבודת קודש בשיקום שלהם". "אני מתנדב בבית החולים", ממשיך שרף, "יש שם בריכה טיפולית, חדר כושר מותאם לילדים נכים ואפילו ג'ימבורי שמותאם עבורם. יש שם ילדים שמזיזים רק אצבע אחת, זה הכל, ועובדים איתם על זה שיצליחו להתנייד בכיסא גלגלים ממונע ויצליחו להיות קצת יותר עצמאיים. באלי"ן יש גם הוסטל לבוגרים, שאיתם עבדתי, וזה מדהים לראות לאן האנשים האלה מצליחים להגיע עם עזרה וטיפוח. יש שם אנשים שבקושי זזים אבל לומדים באוניברסיטה, כותבים שירים, מתקשרים באינטרנט. בסופו של דבר, זה לא הרכיבה על האופניים, אלא הילדים של אלי"ן, הסיבה שבגללה אנחנו יוצאים לרכיבה הזו".
"הקושי של אלי"ן", מסביר ליפסקר, "היא שאין לו מימון מלא מהמדינה. על כל שקל שהוא מוציא, המדינה משקיעה בו 70 אגורות, ולכן כבר מנקודת הפתיחה שלו הוא בפערים כלכליים. אסור לשכוח שבגלל שמדובר בילדים עם נכויות מאוד קשות, הציוד והטיפולים הם מאוד יקרים, בלי התורמים, שאנחנו חלק מהם, בית החולים היה קורס ולילדים האלה לא היה שום מענה".
איך אתם עוזרים בגיוס הכסף?
"כל הלקוחות במשרד שלי יודעים על הפעילות הזו", מסביר ליפסקר, "בכל הזדמנות שיש אני מציג לאנשים את האפשרות לתרום. זה הרעיון של המסע, אנחנו, הרוכבים, הופכים לשגרירים של בית החולים. יש לי חומר כתוב וסרטונים של בית החולים והפעילות שנעשית בו, אני מציג אותם לאנשים ומעגל התורמים כל הזמן גדל". "אני עושה את אותו דבר בחברה שלי", ממשיך מלכא, "עכשיו אני מנסה להוציא קבוצת עובדים מצטיינים מהמפעל למסע, מנסה לשכנע את החברה שלי לתרום. אני יכול לומר בשקט, שסוף סוף מצאתי תחביב שאני גם נהנה ממנו וגם משלב תרומה לחברה ולקהילה".
לא טיול רומנטי
הדרך לשכנוע החבורה להצטרף אליו למסע האופניים, לא הייתה קלה לאיתן ליפסקר. "זה לקח כמה שנים טובות", הוא צוחק, "אראל רוכב חלקית, ימים בודדים, כבר ארבע שנים, פנינה רכבה יום אחד בשנה שעברה, גם איציק רכב יום אחד, אבל ברגע שרוכבים יום אחד נדלקים, והשנה כולם הצטרפו לחמישה ימים מלאים". "אני שם בגללו", מצטרפת פנינה ליפסקר לשיחה, "אני כבר חיה שנים את הטירוף הזה שלו, והאמת, שזה מאוד מדבק. בשנה שעברה רכבתי ביום האחרון, אבל כל שנה אני שם, בטקס הסיום המרגש, כדי לקבל את פני בעלי, וזה תמיד קרץ לי, להשתתף גם, אבל לא חשבתי שאני מסוגלת פיזית לרכוב כל כך הרבה קילומטרים".
מה השתנה השנה?
"בשנה האחרונה התחלתי להתאמן לטריאתלון, ואני די בכושר, אז השנה, איתן פשוט רשם אותי בלי ידיעתי. הודיע לי בוקר אחד שרשם את שנינו וזהו".
לבני הזוג ארבעה ילדים, הקטן ביותר בן שנתיים בלבד, "לעזוב את הילדים לחמישה ימים זה בהחלט אתגר", מסבירה ליפסקר, "אבל זה כמו שההורים נוסעים לחו"ל, פה ההורים יוצאים לרכב על אופניים".
יהיה גם זמן איכות זוגי?
"זה הדבר שהכי מצחיק כאן. חוץ מאשר ביום הראשון ואולי באחרון, אנחנו בכלל לא נתראה. אני רוכבת כביש והוא רוכב שטח, אז את הטיול הרומנטי שלנו", היא מחייכת, "אנחנו נבלה ברכיבה עם אנשים אחרים".
יש הרבה נשים שיוצאות לרכיבה הזו?
"יש יותר גברים, אבל גם יוצאות לא מעט נשים. זה מדהים לראות נשים בנות 50, 60 ואפילו 70, עם חצאית וכיסוי ראש, רוכבות ועושות את זה בגדול. זה מה ששכנע אותי לצאת השנה, כי אם הן יכולות לעשות את זה, מה אני אגיד? חוץ מזה, מדובר בחוויה שהיא מאוד מרגשת מבחינתי, מעבר לקושי הפיזי והקושי הנפשי של לעזוב את הילדים, יש פה מטרה שהיא בהחלט שווה את זה. גיוס הכספים למען ילדי אלי"ן הוא מטרת העל, וכשרואים את הרוכבים בדרך, חילוניים ודתיים, מבינים שיש פה גם איחוד של העם כולו למען המטרה".
לא קלה דרכנו
ולמי שחשב שמדובר ברכיבת תענוגות קלה ופשוטה יש לחמישיית הרוכבים בשורה עבורו. "המסע הזה לא קל בכלל", מחייך איתן ליפסקר, "בכל שנה לוקחים חלק אחר של הארץ, השנה המסע יהיה באזור הצפון ויסתיים בירושלים. הוא כולל מאות קילומטרים של עליות וירידות ופיתולים. אני לא אשכח את אחד מרגעי המשבר שלי, בפעם הראשונה שיצאתי למסע".
מה שבר אותך?
"זה היה ביום שבו עלינו לירושלים, רכבנו על רכסים ועליות, ואני כבר בקושי נשמתי. הרגשתי שזהו, הגעתי לקצה, ואני לא מסוגל יותר לזוז. פתאום אני רואה שרוכבת לצידי אישה מבוגרת, בת יותר מחמישים, עם חצאית ושביס. הזוי לגמרי. מסתבר שהיא אם לשישה, עובדת בהייטק, התחילה להתאמן כמה חודשים לפני המסע, אבל ממש לא מעולם הכושר הגופני. היא פשוט משכה אותי אחריה, אמרתי לעצמי שאם לה יש את תעצומות הנפש כדי לסיים את המסלול, אני חייב להצטרף אליה. בזכותה סיימתי את המסלול, והיא הפכה למנטור שלי, והיא אפילו לא יודעת את זה", הוא מגחך, "אבל אולי עכשיו כשזה יתפרסם בעיתון, היא תדע". "יום רכיבה במסע הזה נע בין 40 ל-65 ק"מ", מחדד מלכא, "בכביש זה מגיע גם ל-80 ק"מ, ואין רוכב שלא חווה בשלב כלשהו את רגע המשבר שלו".
אתה זוכר את שלך?
"בוודאי. בשנה שעברה רכבתי יום אחד, והיה שלב של רכיבה רצופה של 12 ק"מ בעלייה. כל רגע בעלייה הזו היה סבל, כמעט נשברתי ועצרתי בצד. בדיוק באותו זמן הייתי בהכנות לקראת בר המצווה של הבן שלי, והשיר שבחרנו לאירוע היה "keep climbing" של אברהם פריד, ובדיוק ברגע שבו כמעט נשברתי, השיר הזה התחיל להתנגן לי בראש. אמרתי לעצמי, איך אני יכול לבקש מהבן שלי להמשיך לטפס, כשאני, אבא שלו, חושב להישבר כאן בעלייה לירושלים. לאורך כל המסלול השיר הזה התנגן לי בראש, עד שהגענו לפסגה, אין דבר יותר סמלי מזה". "זה לא סתם מסע אופניים", מסכם שרף את התורה כולה, "המטרה, שהיא לא פשוטה, היא גיוס התרומות למען ילדי אלי"ן. אני רואה את זה כעבודת קודש".
