תושבי מודיעין לא יודעים זאת, אבל הם חייבים תודה גדולה לאדם בשם אבי כץ. המייסד של רשת בתי הקפה הזולה 'קופיקס', שמוכרת את כל מוצריה ב-5 שקלים, בחר לפתוח את סניפו הראשון בלב תל אביב, ברחוב אבן גבירול, ולא, נניח, בעיר בקו התפר, שתושביה חוסכים כל שקל ומאיימים להתמוטט כלכלית. זה היה צעד גאוני. ראשית, התקשורת צמאה לכל סיפור שקשור ליוקר המחיה, כי קוראיה וצופיה נחנקים. שנית, התקשורת עצלה. הרבה יותר קל לוגיסטית לשלוח כתב לסניף שמרוחק חמש דקות מהמערכת מאשר לאיזו עיר נידחת, דרך כביש שמסתיים בשטחים.
שוו בנפשכם מה היה מתחולל אם הסניף הראשון היה נפתח דווקא בעיר העתיד. בישיבת הבוקר היה חולף מבטו של העורך הראשי של העיתון על כל הנוכחים, כשהוא מחפש את ההיפסטר התל אביבי הזרוק ביותר, שמגיע למערכת בכפכפים ושמבטו כמו אומר: "אני טוב מכם בעשר דרגות – מה תעשו לי?!". "דווקא אותו", מבליחה בראשו של העורך מחשבה מקורית לכאורה, "דווקא אותו אשלח לבית השחי של המדינה, לחור ההוא במודיעין, עם הפרובינציאלים חסרי המושג שרק מתחננים שיזרקו להם קפה בחמישה שקלים".
כתבנו ההיפסטר ישים פעמיו לעיר בעצלתיים, ויתאר בכתבתו את הנסיעה ברכבת כאילו זה עתה חצה את יבשת אפריקה כולה. אחר כך הוא ייתקל בתור הארוך המשתרך באותם חייזרים בורגניים לכאורה, שכל מה שמעניין אותם הוא כסף, אותם אנשים שבדרך לעבודה בהיי-טק או במהלך חופשת הלידה עם התינוקת עוצרים הכל כדי לקנות קפה וכריך בעשרה שקלים. יהיו שם הגיגים על ריקנותו של הישראלי הממוצע, כמה בדיחות על העיר המתה שרחובותיה שוממים, והרהורים על סירובו של תושב מודיעין לעסוק בכיבוש או במצב כספי הפנסיה שלו או בכל נושא אופנתי אחר, ותחת זאת לקבור את עצמו במציאות התגרנית של חייו, כלומר להשיג קפה מעט זול יותר.
כתיבה אנתרופולוגית-מתנשאת כזאת אינה אפשרית כמובן בתל אביב. הכתב התל אביבי לא יכול להתגולל על עירו, על חבריו, על רעיו. ההתנשאות, אם יש כזו, הופיעה השבוע בשוליים, במרומז. צויין שהעומדים בתור חייכו במבוכה, כאילו גם הם, כמו הכתב, באו רק לבדוק מה הסיפור ששמעו עליו בחדשות. האיש שהביך את עצמו ורכש מוצרים ב-80 שקל הוא בכלל החרדי בבני ברק. עומדים בתור כדי לקנות ירקות חתוכים בחמישה שקלים, אבל עדיין עם פאסון.
למען האמת, תור הוא דבר עצוב. גם כשאני עובר ליד סניף 'ארומה' המקומי וחוזה באנשים עומדים במשך דקות ארוכות כדי להמתין לכריך מתכווצ'ץ', לבי יוצא אליהם. אין להם אפשרות אחרת? זו האופציה הכי טובה שהעלו בדעתם? גם גיקים שעומדים כל הלילה בקור כדי להיות בין הראשונים שרוכשים את הסמארטפון האחרון של 'אפל' הם פאתטיים למדי, אף שהמוצר שיקנו יעלה אלפי דולרים, ולא חמישה שקלים. תור ישראלי – בדואר, בקופת חולים, ב'קופיקס' – הוא חיה מוזרה בפני עצמה, ערבוביה של חוסר כבוד למרחב של הזולת, ניסיונות הידחפות, מתח ועצבים. תור הוא עניין של סבלנות, תכונה לא ישראלית במיוחד. בתור ישראלי אין כבוד.
ובכל זאת, תור לקפה וכריך בחמישה שקלים הוא מבאס במיוחד. כאילו, מה הקטע? אתם משלמים עוד כמה שקלים בשביל האווירה, בשביל היכולת לנשום עמוק ולהירגע, וגם כדי ליהנות ממוצר לא רע העשוי ממרכיבים סבירים. את השקלים הבודדים שתרוויחו מרכישת מוצרי 'קופיקס' תפסידו בדרך אליהם – במצוקה ובעצבים של התחככות בעוד עשרות ישראלים. סליחה על הפולניות, אבל תוכלו להכין בבית במחיר זול יותר. ואולי זו עדות לכך שהמצב הכלכלי כאן מחורבן באמת, ושעוד מעט גם אני אצטרך לעמוד בתורים הארורים האלו, אחשוב על כל שקל ואחיה חיים של תגרן מצוי, בלי נשמה ובלי שאר רוח. אולי אני סתם מנצל הזדמנות נדירה להתנשא על התל אביבים, אבל הם בסך הכל נפלו קורבן לניסוי חברתי אכזרי. אנשי מודיעין היו מתנהגים בדיוק אותו הדבר.
בקיצור, רק שאבי כץ לא יפתח כאן סניף. תן לנו לבזות את עצמנו רק בתור לבשר ברמי לוי.
