שלוש קריאות הידד לאסתי זקהיים! לא מזמן יצאה לתקשורת ההודעה שהשחקנית הג'ינג'ית גדולת המימדים זכתה בשי הוקרה מטעם הקהילה הגאה, על תמיכתה בה ובפעולותיה לאורך השנים. השי הגיע בין השאר עקב השתתפותה בהצגה החדשה של דורית פרומר-ברזילי ואסף בלאו 'לא בבית ספרנו'. בהצגה משחקת זקהיים אם למופת, דוגמה אישית לסובבים אותה, שמסרבת לקבל את יציאת בנה מהארון.

כמישהי שמתעניינת מאד בנושא עקבתי אחר החדשות על ההצגה, ביניהן ריאיון ברדיו עם זקהיים, שבמהלכו דיברה על התפקיד ועל החוויה של כניסה לדמות עם השקפת עולם שלא מקבלת בעין יפה מערכת יחסים חד מינית. מה שתפס את תשומת ליבי היה שלאורך הריאיון המראיין חזר ושאל את אסתי שאלות כגון: "מה, אבל זה עוד רלוונטי בכלל? מי בכלל שם לב לזה כיום?".

מי שם לב לזה כיום?! מי לא שם לב לזה כיום?! עד כמה שהתקדמנו, עד כמה שניתן לראות פתיחות משמעותית בהשוואה למה שהיה בעבר, אנחנו עוד נמצאים הרחק מהנקודה של קבלה אמתית. אמנם אנחנו כבר לא תולים הומואים ולסביות בכיכר העיר, אבל הרוח שנושבת מאחור עוד שם, ולהגיד שהחברה מקבלת באמת ובתמים זוגות חד מיניים זה לשקר לעצמנו.

הדוגמה שכנראה הכי זכורה מהארץ זה הרצח ב'ברנוער' בתל אביב. הרצח התרחש ב-2009, במוצ"ש, באירוע שבמהלכו פרץ מחבל חמוש למקום, וירה אחוז אמוק בנוכחים. רבים נפצעו עקב הירי ושניים נהרגו: ליזט רובישי (16) וניר כץ (26), שנקבר כאן, בבית העלמין של מודיעין .אירוע הירי הזה היה התפוצצות של כעס ומרירות ששררו בציבור בשנים שלפני 2009. אני עוד זוכרת שכששמעתי אנשים מדברים לאחר מכן על האירוע במסעדות או באוטובוסים, ובין הקולות המזועזעים נשמעו גם בודדים שטענו שטוב מאד עשה אותו רוצח, או שבסופו של דבר אלה "רק הומואים ולסביות" – והלב שלי נשבר מבפנים.

"כנראה שטעיתי"

ובשבוע שעבר, כמעט כתשובה לאותו מראיין נאיבי ברדיו, שחושב שהתקדמנו מאז 2009, עלה לתקשורת מקרה מעציב למדי. תלמידת כיתה י"א מבית ספר בדרום הארץ שבחרה להביע את דעותיה על קיר הכיתה – ציירה עליו את דגל הגאווה. שלא תבינו לא נכון – לא מדובר בגרפיטי או בהשחתה של רכוש בית הספר. מחנכת הכיתה עצמה אפשרה לכל תלמיד לבחור לצייר כרצונו על קירות הכיתה, כמחווה של הבעה אישית. אותה תלמידה בחרה לצייר את הסמל הזה, כמחווה לקהילה הגאה בה היא חברה.

למרבה הצער המעשה לא התקבל בעין יפה, ומחאה עזה עלתה מהתלמידים עצמם. הציור עורר ויכוחים אינטנסיביים בקרבם, עד שמנהלת בית הספר החליטה לסגור את הסיפור בהצבעה דמוקרטית, בה כל תלמיד הצביע האם להשאיר או למחוק את הציור מהקיר. רוב התלמידים הצביעו בעד מחיקה, והציור הוסר. בריאיון עם התלמידה עצמה (לאחר המקרה) היא אמרה כי "מאחורי הדגל הזה יש אמירה שכולנו שווים. אבל כאן, לקחו את זה רחוק מאוד. חשבתי שאחרי התהליך שעברנו לקראת יציאת השכבה למסע לפולין תהיה בקרב התלמידים יכולת קבלה של השונה ושל האחר. כנראה שטעיתי".

כואב לי לשמוע דברים כאלה. באמת. כואב לי במיוחד כי מדובר כאן בדור צעיר, שגדל בעידן בו הומוסקסואליות היא דבר מקובל יותר, שיש פתיחות רבה יותר כלפיו, ולמרות זאת עוד ישנה התנגדות גורפת. במובן מסוים המקרה הזה חמור יותר מגילויי שנאה ספונטניים, או הומופוביה אגרסיבית, מכיוון שכאן יש התנגדות מאורגנת. אנשים המבצעים פשעי שנאה עושים זאת לעתים קרובות עקב כעס עצור או תסכול אישי, שגורם להם לחפש מטרה לחבוט בה כדי להוציא עצבים. כאן לעומת זאת יש פעולה רשמית, שקולה וקרה, שקיבלה תמיכה מגוף רשמי.

ההחלטה שקיבלה המנהלת, לתת לתלמידים להצביע בעד או נגד הציור, מציגה את התפיסה הרווחת בישראל, וגם בעולם. אמנם מדובר בכיתה של התלמידים, אבל ההצבעה אינה עוסקת בעניין אישי להם אלא במהות של תלמידה בכיתתם, וקהילה שלמה בחברה האנושית. במובן מסוים התלמידים הצביעו נגד נוכחותה של התלמידה עצמה, עקב הנטיות המיניות שלה, וכל זאת בתמיכת מערכת החינוך. מה אם תלמיד ג'ינג'י היה מצייר שיער כתום על קיר הכיתה? היו מצביעים בעד או נגד הציור שלו? לא – מכיוון שברור לכולם שמדובר בחלק בלתי נפרד מאותו אדם. אם כך למה לא טורחים לחנך את התלמידים שגם נטייה מינית היא חלק ממהותו של אדם?

לא 'אחרים'

התשובה המתבקשת היא שיש גורמים סותרים. הטענה הנפוצה ביותר היא שהדתיים מתנגדים להומוסקסואליות עקב דרישות היהדות, שלא מתירות משכב זכר (אם כי מילולית אין שום אזכור למשכב נקבה) ולכן הם מסרבים לקבל את הקהילה הגאה. הבעיה היא שלא מדובר כאן בדתיים – מדובר בחילונים ובמסורתיים שלא מנהלים אורח חיים דתי על בסיס יום יומי. קל מאד להאשים את הדתיים, אבל זו טעות. גם חילונים לא מקבלים את הקהילה הגאה, לא בגלל הדת אלא כי גם הגופים החילוניים, ביניהם מערכת החינוך, לא מחנכים לקבלה.

העובדה הזו, שגופים מדיניים לא מחנכים לקבלה, היא החוליה הראשונה בשרשרת התיקון. חשוב להגיד קבלה, ולא קבלת האחר, כי לא מדובר באחר. הומואים ולסביות הם לא 'אחרים', הם לא 'שונים' והם לא 'מיוחדים'. הם אנחנו ואנחנו הם, וההפרדה הזו פשוט לא נכונה. אנחנו חלק מאותו עם, אותה מדינה, אותה עיר ואותו בית ספר. לצנזר את הקהילה הגאה משמעותו צנזורה של חלק מהעם, בדיוק כמו צנזורה של נשים או של דתיים, ועקב היותם חלק מאתנו היא לא לגיטימית. זו לא שאלה של האם זה מוצא חן בעיני התלמידים או לא – זה קיים, זה חלק מהעולם בו הם חיים ומחייהם האישיים. אי אפשר להתעלם מזה.

באותה מידה צריך להביא גם גופים אחרים להכיר בזוגות חד מיניים. גם מוסד הנישואים בישראל לא מכיר כרגע בנישואים אלה, והדבר מוביל לאפליה חמורה של חלק מהאוכלוסייה. נישואים הם חלק משמעותי בחייו של כל אדם, ומציבים את בני הזוג במעמד שאין שני לו. לכל הזוגות צריך להיות שוויון זכויות באפשרויות להינשא, לאמץ ילדים, ולזכות בהכרה מצד החברה בה הם חיים. חובת הקבלה חלה באותה מידה גם על רשות האימוץ, בתי החולים, הבנקים ועוד רבים אחרים. לזוגיות יש משקל עצום וגם הומואים ולסביות זכאים לקבל את הזכות למשקל הזה.

גאווה – בגאווה

אמנם המרחק בין דתיים להכרה בנישואים חד מיניים בישראל הוא עצום, אבל כדי להוכיח לעצמי בעיתות ייאוש שפשרה, גם מקצוות שונים, היא אפשרית, אני תמיד נזכרת באחת הכיפות שסרגתי. הייתה לי תקופה של סריגת כיפות, סתם כדי להתאמן על סריגה בחוטים קטנים וכדי לא להשתעמם. קיבלתי בקשות מאנשים שונים, ואחת הכיפות שסרגתי הייתה במקור על פי בקשתו על אחד הידידים ההומוסקסואלים הדתיים שלי (כן – יש גם הומואים דתיים), שביקש כיפת גאווה. לאחר שהתחלתי את הכיפה הוא התחרט והחליט לוותר על הרעיון, אבל אני בחרתי לסיים את הכיפה למרות זאת. במהלך הסריגה שלה, שהתרחשה בבית הספר, ראה אותה אחד מחברי הדתיים לכיתה וביקש אותה לעצמו. שאלתי אותו בתמיהה קלה אם הוא מודע למשמעות של צבעי הכיפה, והוא ענה שכן אבל זה לא משנה לו. מאז ועד היום עברה כמעט שנה והוא עדיין מסתובב עם הכיפה הזו על הראש. הוא אדם דתי, סטרייט, שלא חושש לשאת דגל גאווה סרוג על הראש. אם הוא יכול, כולנו יכולים, ואם כולנו יכולים אז באמת נגיע לאותו חלום בו חי המראיין מהרדיו, בו נטייה מינית באמת איננה רלוונטית,  ואף אחד לא שם לב אליה.