שעה וחצי של שיחה וכוס תה אחת עם נענע נדרשו לנעמה שטרית כדי להפשיר ולדבר על מה שבאמת מטריד אותה בימים אלה: חזרתו של יאן, בן זוגה מזה שנה, לגרמניה מולדתו. "הוא הגיע כתייר, שקל לבוא לגור פה, לא היה סגור על עצמו ואז הכרנו והוא נשאר פה בגללי" היא מספרת. "אבל הוא לא כל כך מוצא את עצמו בארץ, זה נורא קשה להיות בלי חברים ובלי שפה. הוא עוזב בשבת, והוא כנראה לא יחזור". ובינתיים, גם היא עצמה עוזבת את דירתם המשותפת. "בעל הבית ביקש ואני לא התעקשתי. אני לא רוצה להישאר שם לבד," היא אומרת. את השבועות הקרובים הולכת שטרית, אחת השחקניות הצעירות העסוקות ביותר בארץ, לבלות על ספות של בני משפחתה במודיעין.

הפעם הראשונה בה הרגשתי שאני חיה

נעמה שטרית (28) נולדה בירושלים ובילתה שם את ילדותה. בגיל 12 עברה המשפחה לגור במודיעין, ואמה, מתגוררת בעיר עד היום. "ההורים שלי הכי מדהימים'" היא מספרת. "שנים חשבתי שהם פרימיטיביים כי אמא שלי גדלה במשפחה טוניסאית במלחה ואבא שלי ממשפחה מרוקאית בלוד, אבל הם הכי ליברלים והכי מקבלים ומכילים. הם אף פעם לא התערבו לנו בכלום, תמיד קיבלו אותנו כמו שאנחנו, ואנחנו לא האנשים הכי רגילים שיש: אחותי (עדי, 34) חזרה בתשובה, אחי (גיא, 37) מוזיקאי, אני שחקנית שיוצאת עם גרמני. אני שומעת על הורים שמנדים את הילדים שלהם או עושים להם את המוות, הם אף פעם לא ניסו שנלך בדרך שלהם, הם נתנו לנו להיות מי שהיינו צריכים להיות, לעשות את הדברים בדרך ובזמן שלנו. הם הורים זהב. רק בשנים האחרונות התלחלתי להעריך את זה. בגיל ההתבגרות עשיתי להם את המוות."

מכיתה ד' בערך, ידעה שטרית שהיא רוצה להיות שחקנית. מגיל צעיר התעסקה בדברים שקשורים לבמה. כמו הרבה ילדים אחרים נהגה לערוך הופעות שירה בבית, ללכת להצגות ילדים ולדמיין את עצמה מופיעה עם חני נחמיאס. שלא כמו ילדים אחרים – היא גם נתנה קבלות. "כשהייתי בכתה א' אחותי החליטה לקחת אותי לתחרות כשרונות צעירים של בית הספר. אני זוכרת שבשלבים הראשונים נורא התביישתי, כי אני ביישנית עד שמגיע רגע האמת. גם היום, בהתחלה של תהליך לוקח לי זמן להיפתח. אבל בשלב הגמר אני זוכרת שפשוט עליתי לבמה, וידעתי שאי אפשר להתבייש עכשיו, שזה רגע האמת. הייתי רק בת שבע, וידעתי שעכשיו צריך לצאת ולעשות את מה שהתכוננו אליו עם כל הכוח וכל העוצמה. וזה מה שהיה, וזכיתי במקום הראשון."

איך הייתה ההרגשה?

"אני זוכרת את התחושה של לעלות ולהופיע מול כל בית הספר, זו הייתה תחושה מטורפת. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה, שאני עושה את מה שאני אוהבת, שאני חיה."

בכיתה ב' החלה להתעמל התעמלות קרקע, "שזו גם אמנות במה, להופיע מול אנשים ולעבוד עם הגוף", ובכיתה ד' סיפרה לה חברה על חוג דרמה אחרי בית הספר, "וישר נדלקו לי העיניים, חמדתי את הדבר הזה." החוג העלה אז את המחזה פיטר פן, ולמרות שהגיעה אליו לאחר שכל התפקידים כבר לוהקו, נתן לה המורה לשחק את טינקרבל – תפקיד ללא מילים.  "בגלל שהייתי מתעמלת באותה תקופה הפכתי את זה לתנועתי, והיה לי מדהים."

התאהבתי במקצוע

מאז, הקפידה להישאר על הבמה. כשעברה לגור במודיעין החלה ללמוד בעירוני א', לקחה שיעורי תיאטרון כהעשרה, ובכיתה י' הלכה למגמת תיאטרון. "קיבלתי תפקידים יפים אבל עדיין הייתי חסרת ביטחון באיזשהו אופן. את הביטחון שלי כשחקנית יותר קיבלתי רק בבית הספר למשחק" היא אומרת. בהתאם לכך,  לא התקבלה ללהקה צבאית או לתיאטרון צה"ל, ושימשה במהלך שירותה הצבאי כקצרנית של סגן הרמטכ"ל. "בדיעבד – טוב שלא התקבלתי, אני חושבת שלא היה מתאים לי כל כך להקה צבאית", היא אומרת.

אחרי הצבא נסעה להודו, בילתה שם שנה, וכששבה לארץ החלה להתכונן למבחנים לבתי ספר למשחק. "הכנתי מונולוגים ושיר, עברתי את כל השלבים ובית הספר היחיד שקיבל אותי היה יורם לוינשטיין, ואני מודה על כך."

כי הכל לטובה?

"כי זה בית ספר מדהים. חוויתי שם תקופה מטורפת. אני חייתי בסרט שהודו לימדה אותי משהו על עצמי, ומן הסתם נהניתי לרבוץ ולראות עולם, ולמדתי שיש לי את האומץ להיות לבד במקום זר, אבל זה לא שווה ערך למה שאתה חווה בבית ספר למשחק שלוש שנים. זה היה אינטנסיבי מאוד. שם באמת למדתי משחק, הייתי יותר בוגרת להכיל את כל מה שזה אומר, והתאהבתי בכל הדבר הזה הרבה יותר, פי אלף. תמיד אהבתי, אני מאוהבת במקצוע הזה, אבל אני חושבת שבבית הספר למשחק הכל התגבש. למדנו המון. שעות. והמון הפקות והמון תרגילים. זה טיפוס קשה ומאתגר ומהנה בטירוף, וגיליתי על עצמי המון דברים שלא ידעתי שקיימים בי."

כי מה? מה למדת שם על עצמך?

"התחזקתי. התגבשתי מבחינת מי אני ומה אני, ולא לפחד להיות מי שאני. נפתחתי רגשית בהמון מקומות שלא נפתחתי בעבר, הבנתי שהעולם הזה הוא אינסופי. כל פעם למדתי משהו חדש על המקצוע למדתי גם משהו חדש על עצמי, ואני מאמינה שזה הולך ביחד, זה גוף ונפש. היו ירידות ועליות, היה נורא קשה לפעמים, אבל היה גם נורא משמח. הרגשתי שאני יכולה יותר לסמוך על עצמי שם."

במהלך לימודיה שיחקה ב"רוקדים בלונאסה", ב"המרחק מכאן" וב"בייבי בייבי בייבי", וזכתה מספר פעמים בתחרויות מונולוגים (היא מחשבת: שלוש פעמים מקום ראשון, פעמיים מקום שני, פעמיים מקום שלישי, פעם אחת מקום רביעי) – זכיות שפירושן מלגות. "זכיתי בהרבה כסף. זה עזר לי לשרוד כלכלית את השלוש שנים האלה, וזה גם נורא כיף – אתה עובד על מונולוג שאתה עורך אותו, אתה מביים את עצמך, זו יצירה אישית שלך."  בשנה השלישית ללימודיה שיחקה ב"למה לא באת לפני המלחמה", בתפקיד הבת של הלנה, "וזה התפקיד שעומרי ניצן ראה אותי עושה, וקרא לי לבוא להיות בקאמרי."  

אפילו לא עשית אודישן. ראו אותך ומשכו אותך.

"כן, זה היה האודישן. הוא התקשר אלי, הזמין אותי לפגישה, אנד דה רסט איז היסטורי. אני חלק מהתיאטרון הזה קרוב לשנתיים וחצי. טוב לי שם וזה כבוד גדול בשבילי להיות חלק מהתיאטרון הזה."

את יודעת כמה זה נדיר?

"כן, זה ממש עניין של מזל. וזה קטע, כי התקבלתי להצגה בתיאטרון גשר לפני שעומרי ראה אותי, אבל אז ההצגה לא קרתה. נורא התבאסתי, וכמה ימים אחרי זה הוא בא לראות אותי והתקשר אלי. הכל היה נורא לא יאומן כזה ומדהים איך שהדברים הסתדרו."

נשמע כאילו כל הזמן מצליח לך בדיוק כשחשבת שלא.

"במקרה הזה זה היה מאוד מפתיע, ומשמח עד הגג! אני נורא מאמינה בזה שהכל לטובה, והעניינים הסתדרו כנראה כמו שהיו צריכים להסתדר. אני לא מנתחת את זה יותר מידי, רק אומרת תודה שכך קרה."

השילוש הקדוש

בקאמרי החליפה בתחילה את חני פירסטנברג ב"אמדאוס" ואת דינה סנדרסון ב"משפחה חמה". אחר כך התחילה הפקה חדשה, "זהב טורקי", והייתה אמורה לשחק גם ב"סוף טוב", אבל התקבלה לסרטו של שמי זרחין  "העולם מצחיק" והתפקיד נמסר לרוני שובל. "הייתי הראשונה שעשיתי את התפקיד לאודישן הזה, יצאתי בתחושה מאוד נעימה, הרגשתי חיבור לשמי, הרגשתי שהאודישן היה טוב, אבל לא ציפיתי להתקבל. זה היה נראה לי מופרך מדי. ואז קראו לי עוד פעם, ואז למאצ'ינג עם משה אשכנזי, ששיחק את נסי, ואז שמי התקשר אלי ושאל אותי אם אני ארצה לשחק בסרט שלו."

אמרת כן.

היא צוחקת. "ברור. אבל היו שם בעיות של לוחות זמנים. אומרים שזה צרות של עשירים, שהרבה דברים נכנסים לך ביחד. אבל רק יצאתי מבית הספר למשחק, והייתי מפוחדת מאוד, והתקבלתי במקביל להצגת ילדים והייתי אמורה להתחיל את "סוף טוב" בקאמרי, ושלושת הדברים האלה באו במקביל, ואני בחרתי שהסרט יהיה במקום הראשון, כי בכמה סרטי קולנוע יצא לי לשחק? חשבתי שזו הזדמנות שאני לא רוצה להחמיץ, ואני שמחה שעשיתי את הבחירה הזאת. אני שמחה שהשתתפתי בסרט הזה."

התחברת לדמות של צפי?

"כן, אבל גם זה לא בא לי בקלות. ישבתי עליה הרבה. חשבתי עליה הרבה. זאת פעם ראשונה ששיחקתי מול מצלמה, זה קצת שונה מתיאטרון. אבל שמי הדריך אותי, הוא ידע מה הוא רוצה, והקשבתי והבאתי את האינטרפטציה שלי, וביחד הגענו למה שהגענו." 

קיבלת על התפקיד מועמדות לפרס אופיר

"כן, הופתעתי מאוד. תפקיד ראשון, לא ציפיתי ליותר מדי. אבל ידעתי שאני לא אזכה. טקס פרסי אופיר יצא ביום שבו הייתי בטור בגרמניה עם הלהקה שלי, וכששמעתי שהם מתנגשים הבנתי שאני לא אזכה, כי אם הייתי זוכה הייתי נוכחת בטקס הזה. הגורל לא היה מאפשר שזה יהיה אחרת."

אז במקביל לתיאטרון ולקולנוע, את גם עושה מוזיקה

"אחרי שסיימתי את בית הספר למשחק למדתי שנה ברימון. לקחתי כמה קורסים: כתיבה והלחנה, קצת פיתוח קול. השתתפתי בפרויקט "אנוש" עם אריאל הורוביץ, במסגרתו הלחנו שירים שכתבו נפגעי נפש, והשתתפתי בתחרות שנקראת שירימון, ביצעתי את "הכל עד לכאן" של עמיר בניון, וזכיתי במקום הראשון. זו הייתה סגירת מעגל בשבילי כי כל השנים התביישתי לשיר, תמיד הרגשתי שאני נחנקת כשאני עולה לבמה ושרה, אפילו בבית הספר למשחק, וברימון הכל נפתח."

ללהקה שלה קוראים Lucille. זו להקה של תשעה נגנים שמנגנת "סול-היפ הופ כזה, מוזיקה שחורה אבל לא ממש". שרים באנגלית. הם חיפשו זמרת שתחליף את אסתר ראדה שעזבה, שטרית עשתה אודישן והתקבלה. "אני מאוד נהנית לשיר איתם, אני מאוד נהנית מהלהקה, אני גם כותבת ומלחינה, וביום מן הימים אני רוצה לעשות את הפרויקט שלי, ברגע שיהיה לי קצת זמן."

"חלק מהקסם זה להיות קצת מפוצל אישיות"

כרגע, היא באמת לא סובלת מעודף זמן. כששבה לתיאטרון החליפה, שוב, את חני פירסטנברג, הפעם ב"גטו", בתפקיד הבובה הרשלה, "שזה אחד התפקידים הכי מהממים, קשים, מגניבים ומיוחדים שיצא לי לעשות."

למה?

"זה ממש תיאטרון, זה לעשות משהו שהוא אחר מהחיים. זו עבודה מאתגרת, הן מבחינה פיזית ותנועתית ומבחינה קולית, התפקיד הוא גם אתלטי מאוד וכל אלה הופכים את העבודה עליו למרתקת בצורה יוצאת דופן, ממש חד פעמית. בנוסף, הבובה היא כביכול האתנחתא הקומית במחזה הזה, הבובה אומרת את כל מה שאסור להגיד, וזה יוצא מאוד משעשע באיזשהו אופן. אני שמחה שנפל בחלקי הכבוד הגדול לשחק את זה."

אחרי גטו החליפה את טל בלנשטיין בתפקיד קלריצ'ה ב"משרתם של שני האדונים"; את אילנית גרשון בתפקיד חווה'לה ב"כנר על הגג"; את נטע גרטי בתפקיד אופליה ב"המלט" בתפקיד אופליה. ("גם כן אחד התפקידים היפים. אני כל כך מתרגשת כשאומרים שיש המלט ואני משחקת. אני נורא אוהבת את התפקיד הזה ואת ההצגה הזו. תיאטרון במיטבו.")  עכשיו היא משחקת בהצגה "קיזוז", לצד שמואל וילוז'ני, לימור גולדשטיין ואודיה קורן, בתפקיד שפרה, דתייה ומתנחלת לשעבר, עוזרת פרלמנטרית של חבר כנסת מהימין ("זו קומדיה קורעת מצחוק".) ב-3 בינואר עולה הצגה נוספת בכיכובה: "רומן משפחתי", מאת ובבימוי עדנה מזי"א. "זה מחזה נפלא עם במאית וכותבת מופלאה. אני לא אגלה מה אני עושה שם, כי זה… צריך לבוא לראות."

עם מי מהקולגות שלך הכי כיף לעבוד?

"אני נהנית לעבוד עם כולם. בורכתי בפרטנרים מדהימים."

ובכל זאת?

"אני מאוד נהנית לעבוד עם ענת וקסמן. אני חושבת שאיתי טיראן הוא פרטנר נהדר שאפשר לעוף איתו. גדי יגיל, שחקן ענק ואיש ענק. ועוד ועוד."

זה מרגיש כאילו את כולך בוואו

"חלק מהקסם של המקצוע הוא להיות קצת מפוצל אישיות. אתה משחק כמה תפקידים, ואתה צריך כל פעם להתחבר לדמות אחרת. זה הכי כיף, זה הכי אידיאלי בעיני, בעיני רוב השחקנים. מצד שני, זה מקצוע מאוד מעמיס, מקצוע של פרפקציוניסטים, ואני כל הזמן בחרדות. אני כל הזמן חוששת שמשהו רע יקרה, או שאת התפקיד הבא אני לא אצליח לפצח. אם אני לא מפצחת דמות, אם אני לא מצליחה להגיע לאן שאני שואפת להגיע, זה יכול ממש לחרפן אותי. אני כל הזמן רוצה שהכל יהיה מושלם. אלה הרגעים הקשים של המקצוע שלי. אבל צריך לדעת גם לשחרר, אני לומדת לשחרר. אין ברירה, אם אני לא אלמד אני לא אשרוד את המקצוע."