פעם, האסיפות האלו היו עבורי כר פורה לאיסוף חומרים. הייתי מלכסן מבט אל ההורים האחרים ונותן בהם סימנים. הייתי מוצא בנקל כל סימן לאטימות רגשית, נטפל לכל דיון על זהות הממתק בשקיות ההפתעה בימי ההולדת, מחפש כל מקצוע משמים לכאורה של האב או האם כדי להגיע למסקנות חפוזות על ההורות המודיעינית השבעה. אין לי את זה יותר. ההורים באסיפה נראו לי ממש נחמדים, כולם כאחד. כל אחד מהם דיבר בתורו על הילד, וכולם עשו זאת באהבה, אך גם בפיכחון. ראיתי בעיניהם, גם באלה של ההורים לילד השלישי או הרביעי במשפחה, מעט חשש. גם הם, כמוני, ניסו לבחון אם הם מפקידים את היקר להם מכל בידיים טובות. אחרי כמה שנים כאבא, אתה מבין שהכי חשוב שיהיה טוב לילדות שלך, והפרשנויות שמעבר הן סתם ניסיון להיאחז בעולם רווקות בוהמייני ודמיוני, שאם לומר את האמת מעולם לא הייתי שייך לו. אני נשוי ואב לשתיים ממודיעין, עוד פחות משנתיים בן 40. אלה החיים שלי, וכל התנשאות היא בעצם התנשאות על עצמי.

 עם זאת, בדיוק כשהכל נראה אבוד, וכשהסתמן שהטור ייאלץ להיגנז, הפציעה לפתע קרן   שמש. אחד ההורים, אדם טרוד שהתעסק כל העת בטלפון הסלולרי שלו, גילה שהגיע תורו לספר בשבחי בתו. קצת מבולבל, הוא אמר כמו שאמרו כל ההורים לפניו שבתו מקסימה ומתוקה ומצחיקה, ושהוא מקווה שיהיה לה כיף בגן. אלא שאז, מעשה שטן, פנו אליו אמהות אחרות, שמכירות את שתי בנותיו, והעמידו אותו על טעותו – הוא נקב בשמה של הגדולה במקום בשמה של הקטנה. לא זו אף זו, הוא הזכיר את השם הלא נכון מספר פעמים.

ולפיכך: תראו את ההורים האלה – רק הקריירה בראש שלהם. כל כך מזניחים רגשית, שאפילו לא זוכרים איך קוראים לילד שלהם. רוצים להגשים את עצמם, ובדרך שוכחים את העיקר – את המשפחה, את האהבה, את הילדים. כל כך אופייני לבורגנות המודיעינית, שלא השכילה לפתח לה כל ערך אחר פרט לקרייריזם.

יש רק בעיה אחת: אני הייתי האבא הזה.

לא לשתוק למרשעת

משום מה, ציפיתי לאווירה חגיגית בתחנת טיפת החלב שאליה לקחתי את בנותיי לחיסון הפוליו. בימים האחרונים הולך ומתגבר הקמפיין שקורא להוריהם של פעוטות ישראל להתגבר על האגואיסטיות הניאו-ליברלית הטבועה בהם ולחסן אותם שנית, אף שכבר חוסנו נגד המחלה, רק למען טובת הכלל. לא ביקשתי הרבה: אולי דיילת שתחלק פרחים, אולי חיילים שהוסטו מהכוננות לקראת המלחמה עם סוריה ומחלקים סוכריה למחוסנים ולהוריהם הציוניים, אולי עלון תודה. תחת זאת, קיבלנו את המרשעת.

ברגע שנכנסתי לתחנת טיפת החלב נזכרתי בה. כבר פגשנו את פרצופה הנרגן מהקדנציה שלנו כהורים טריים. היא נזפה בנו על שלא החלפנו חיתול לילדה, המטירה עלינו מטר פקודות, ומנימת קולה נדמה היה שתכף יפשטו על ביתנו אנשי משרד הרווחה וישללו את זכותנו להורות. אחות ב'טיפת חלב' נדרשת לשתי משימות עיקריות, אחת מסובכת והשנייה פשוטה: להיות מקצועית, ולאהוב ילדים. אין לי מושג מה מידת מקצועיותה של המרשעת, אבל אחרי שנים ארוכות במקצוע היא פשוט שונאת את העבודה שלה, כלומר שונאת את האנשים הקטנים שהיא מטפלת בהם.

למרבה המזל, הגדולה קיבלה את שתי הטיפות ברצון. הקטנה הייתה קליינטית קשה יותר ואטמה את פיה. טבעי לגמרי שכך תתנהג ילדה בת ארבע, אבל למרשעת אצה הדרך. בחוץ השתרך תור של הורים עצבניים, והיא הציבה אולטימטום – או שתפתחי את הפה מייד, או שתשכבי על אבא ואפתח לך אותו בעצמי. הקטנה נכנסה להיסטריה. ניסיתי להרגיע, אבל המרשעת הייתה בשלה. כמו פרשן צבאי בימים של מתיחות ביטחונית, היא יצאה מנקודת הנחה שהאויב מבין רק כוח. הבעיה היא שהאויבת הייתה הבת שלי.

וכשאתה רואה בזאטוט אויב, כך הוא מתנהג. כצפוי, אחרי דקות ארוכות של שכנועים ותחנונים, הטיפות הוחדרו לפיה של הקטנה בכוח הזרוע. אני שתקתי. כשהילדים שלך נולדים אתה בטוח שתגן עליהם כמו אריה בכל מצב. ואז אתה פוגש את המציאות, ואת האופי שלך. לא רציתי לעשות מהומות. לא רציתי לריב. רק רציתי לגמור את הסיוט ולחזור הביתה. אחר כך, באפקט חדר המדרגות הידוע לשמצה, כעסתי על עצמי. התנחמתי בכך שהילדות שלי כבר לא תצטרכנה לחזור לזרועותיה האכזריות. ולהורים טריים במודיעין שייתקלו בה, מומלץ לבוא מוכנים – ולא לשתוק. לילדים שלהם מגיע יותר.