במבט היסטורי, אף אחד לא זוכר את זורק הדיסקוס היווני קוסטאס קוסאחתוקוס, ששלט בענף ללא עוררין בין השנים 776 לפני הספירה ל-300 לפנה”ס. אף אחד לא עולה לקברו ומביט בהערצה על מקום משכבו. מצד שני, אולימפיה, המקום שאירח את האולימפיאדות הראשונות, הפכה ברבות השנים לאתר תיירותי המניב רווחים רבים. באופן דומה, גם הקולוסיאום הוא אתר מוכר בהרבה מהגלדיאטורים האומללים שלחמו בו. אין ספק כי ברבות השנים, ובמיוחד מתקופת הרנסנס ועד המהפכה הצרפתית, חל שינוי תפיסתי, ואם פעם השמש נחשבה למרכז הכל, הרי שבסיום התהליך הצליח האדם להתמקם במשבצת המרכז הנחשקת. היום מקובל להניח, למשל, שהשמש זורחת לו מהישבן. למרות זאת, הקרב בין האדם למקום טרם הוכרע. באופן כללי, מגרשים מחזיקים מעמד זמן ממושך יותר מבני אדם וצוברים בזכות זאת מוניטין גדול יותר. ואיך מגיב האדם? אוכל נבטים ועושה פילאטיס, אבל גם 100 שנים אינם 1,000 ויתרונו של המבנה אמנם צומצם, אך לא בוטל לחלוטין. עד שלא תימצא תרופת הפלא לחיי נצח, השאלה תמשיך להעסיק את טובי המוחות. או לפחות את רעי המוחות.
אפשר לשנות את השם בבקשה?
לא משנה באיזה צד אתם, בשורה התחתונה סוף כל סוף עשתה מודיעין צעד לקראת תהילה ספורטיבית בקנה מידה היסטורי. מעתה יש לשחר פאר, בן שהר, יוני ניר ושות', מתמודד ראוי – אולם הספורט של תיכון עירוני א', שאירח את משחקי המכבייה בכדורעף, כולל משחקי הגמר. אגב כך, מוטב שההוגים בדבר יעשו משהו עם השם – "אולם הספורט של תיכון עירוני א'” – זה אפעס לא כל כך קליט, וידוע שהזיכרון הקולקטיבי מבכר פשטות. "אולם השבטים" (מארח משחקי הבדמינטון), למשל, הוא שם מוצלח יותר (לא בהרבה).
ביום שישי האחרון, מול יציעים מלאים, הגיע לסיומו שבוע המכבייה בעיר המכבים, עם זכייתן של נבחרות ישראל, גברים ונשים, בטורניר הכדורעף היהודי. תחרויות הבדמינטון שנערכו במהלך השבוע ב'אולם השבטים' שבשדרות יצחק רבין הסתיימו כבר ביום שלישי.
מאות תושבים אוהדי ספורט התייצבו במהלך השבוע למשחקים שנערכו בעיר והגיעו כאמור לסיומם ביום שישי באולם הספורט של תיכון עירוני א'. למרבה השמחה ולעומת השם הגלותי משהו, בהחלט מדובר באולם נעים – רואים טוב, אף אחד לא מסתיר, יש מקום לרגליים, הגב לא נתפס, האקוסטיקה מצויינת, כשכדור קופץ על הפרקט זה נשמע כאילו נפל אבטיח על מיקרופון, כשאחד מוחא כפיים הוא נדמה כמו עשרה עם דרבוקות שמלווים את ליידי גאגא. אין נורות שרופות, הלוח האלקטרוני HD, מאבטח חביב מברך את הבאים לשלום. אם בקולוסיאום היו שוררים חצי מהתנאים הללו אולי רומא הייתה מחזיקה מעמד. אנשים הופכים עצבניים כשאין לפחות מאוורר תקרה.
כולנו יהודים?
ההצגה הראשונה באולם הייתה גמר הנשים בין נבחרת ישראל לנבחרת אוקראינה. יהודים כולם, כן? המשחק נפתח בשליטה ישראלית ואחרי שתי מערכות הובילה הנבחרת בכחול- לבן 0:2 בקלות כמעט מקוממת. במערכה השלישית האוקראיניות התעוררו – אולי זה עניין של הבדלי שעות – מי ששיחקה רגע לפני כן תפאורה הפכה בין רגע לכוכבת ראשית. כדורים ניחתו לפתע על ראשיהן של הישראליות המבולבלות. אחת קיבלה זעזוע מוח ואחרת שפשפת. שתי המערכות הבאות הלכו בכיוון ההפוך, 2:2, הולכים לשובר שוויון. המערכה המכריעה נפתחה במאמץ ישראלי ממוקד שסידר יתרון 11-14, מרחק נקודה אחת מזכייה בטורניר, אבל האוקראיניות שוב התעקשו וחזרו עד לתוצאה 14-13. זה היה הכי קרוב שהן הגיעו, והישראליות התעשתו בזמן כדי לנצח במערכה 15-13 ולזכות בתואר 'אלופת הכדורעף'. הקהל געש, אבל המאמן הלאומי יצטרך לתת את הדעת על הנפילות המנטאליות של השחקניות. תושבי מודיעין לא יכלו לבקש לעצמם יותר מזה – מתח, דרמה, ניצחון ישראלי. בדיוק הסיפור שצריך כדי למנף אולם. המשחק האחרון של המכבייה בעיר כבר תפס את כולם שבעים – גמר טורניר הגברים בין נבחרות ישראל וקנדה. הנבחרת הישראלית עלתה למגרש כאשר הקהל דוחף אותה למשחק חד-צדדי שהסתיים ב-0:3 חלק. סוף טוב הכל טוב. איך קוראים לקפטן? מה זה משנה. אולם הספורט של תיכון עירוני א', תזכרו את השם.
מנהל מחלקת הספורט העירונית, חנן דנציגר: "אירועי המכבייה הוכיחו כי בקרב תושבי מודיעין-מכבים-רעות יש מודעות גבוהה לתחום הספורט. האולמות המלאים מדי ערב העידו יותר מכל על ההצלחה של התחרויות בעיר. במהלך סוף השבוע קיבלנו שבחים רבים ממארגני המכבייה, ועכשיו אנחנו עם הפנים קדימה לאירועים נוספים”.
בתמונה: נבחרות הכדורעף. עפים על עצמם (צילום דוברות העירייה)
