שבע שנים חלפו מאז מותו של השר ואיש התקשורת אורי אורבך ממודיעין, וכעת מוציאה לאור אלמנתו מיכל את חלקו השני של לקסיקון המושגים ביהדות שכתב, ומספרת על החיים בלעדיו
(צילום: פרטי)
שבע שנים לאחר פטירתו של חבר הכנסת אורי אורבך ממודיעין, יצא לאחרונה ספר חדש פרי עטו. על ההוצאה לאור אמונה אלמנתו, מיכל, כאשר הספר החדש – "מה מברכים על גלידה?" – הוא למעשה חלקו השני של לקסיקון המושגים ביהדות לילדים ומבוגרים שפרסם אורבך המנוח לפני 11 שנים.
תפסנו השבוע את אורבך לשיחה על התחושה לערוך את המילים שכתב בעלה לפני מותו, על החיים בלעדיו ועל השאלה מה היה חושב איש התקשורת פורץ הדרך על החיים בישראל של 2021.
אורבך, איך נולד הרעיון לספר?
"שרי גוטמן, המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת 'אחוזת בית', פנתה לאורי לפני כ-14 שנה בהצעה שיכתוב ספר שיסביר על מושגים ביהדות ויתאים גם לחילונים. אורי כתב, אחר כך שרי ערכה, ואז דנו ביניהם ושינו וערכו את הטקסט במשך שנתיים וחצי. יערה בוכמן-נוטה איירה את הספר, ואז כמובן הגיע גם שלב העיצוב. בשלב הזה התברר שאם יודפס כל החומר הספר יהיה גדול וכבד מדי, והוחלט לחלקו לשניים. הבעיה הייתה שאז חלו עיכובים שונים, תחילה מצד ההוצאה ואחר כך אורי כבר הפך לשר, ושנתיים אחר כך הוא נפטר. כבר בשבעה הבטחתי לשרי שנמשיך עם העבודה על הספר, אבל התחלנו רק לאחר שנה. בהתחלה היה לי בלתי אפשרי לקצץ טקסטים של אורי. לעזרתי נחלץ אריאל שנבל, כתב בכיר ועורך ב'מקור ראשון', שעשה את שלב העריכה הראשון והחשוב ואחר כך המשכתי בעריכה על אותו בסיס שהכין אריאל, עם אחייניתי, ד"ר רעות ברוש, שהיא עורכת וסופרת. עברנו על כל ניסוח והשתדלנו להתאים את הדברים לימים אלה כי בכל זאת, עברו כמה שנים".
על הלבטים בעת מלאכת העריכה היא מספרת כי "עמדה מולנו הדילמה עד כמה לשנות וכמה להשאיר את המקור כפי שהוא. השתדלנו לשמור על איזונים, ואת ההתלבטויות שלי בקשר לחלק מהדברים אני ממשיכה לשאת איתי".
חלק נוסף בספר אותו התאימה אורבך למציאות של היום הוא דווקא האיורים. "היה חשוב לנו שבאיורים יהיה ביטוי לסגנונות שונים ולמראה מגוון. כך למשל, ביקשתי מהמאיירת להחליף את האייקון שבראש הדף שיהיה של בת שחומה יחסית, אחרי שראיתי שכל האייקונים בכרך הקודם היו של בנים בהירי עור. יש גם איור של ילדה בכיסא גלגלים ושל ילדים בכיסוי ראש או בלעדיו. יערה גם איירה בן שקורא בעניין ספרים שכתבו נשים, בכפולת העמודים שהוספנו על נשים למדניות ועל הסיפור המיוחד של הנשים בלימוד התורה. יש בכך מסר שלא רק בנות מתעניינות במה שכתבו נשים".
הספר "מה מברכים על גלידה?" הוא ספרו השלישי של אורבך שיוצא לאחר מותו. "זו בהחלט תחושת שליחות משמעותית מבחינתי להמשיך את מה שאורי התחיל", אומרת מיכל. "הייתי שותפה פעמים רבות ליצירתו במשך השנים, לפעמים בשלב הרעיון או בניסוחים, וכמובן גם בשלב האחרון של שיוף הטקסטים. בעיניי הדבר הכי חשוב זה שמילותיו יגיעו לכמה שיותר בני אדם. כמה מספריו כבר תורגמו לאנגלית, רוסית ואפילו קוריאנית, והכרך הראשון של 'גלידה' בגרסתו המתורגמת לרוסית זכה במקום הראשון בתחרות ספרי ילדים במוסקבה, שזה דבר מדהים אחרי שרדפו בעבר יהודים על כל אות עברית שהעזו ללמוד או ללמד".
לא רק ספרים
חוץ מהמלאכה להוציא לאור את כתביו של בעלה המנוח, שנותרו במגירה, אורבך עמלה גם על קידום מיזמים אחרים בהם עסק. "בשנה שעברה עמיעד טאוב, המשנה לראש העירייה, נרתם לציון שבת 'והדרת' במודיעין, וילדים מתנדבים חילקו פרחים וברכות במרכזים מסחריים ובדיור המוגן של עזריאלי. בזכות ההתגייסות של עמיעד קיבלתי תנופה לפנות למאות ואלפי אנשים בקריאה לציון אותה שבת כמועד שמתייחסים בו לנושא היחס לזקנינו. השרה מירב כהן הגיעה למבצע שלנו כח"כית, עם בתה שחילקה ציורים חמודים לאזרחים הוותיקים בבתי הקפה, והשנה היא רתמה לנושא את המשרד לשוויון חברתי וגמלאים, שהיא עומדת בראשו. פניתי גם ליהדות התפוצות, לציין כל קהילה בדרכה את העניין".
אילו תגובות את מקבלת מאנשים? עדיין זוכרים את אורי ושמחים על ספריו?
"אנשים שמחים בכל ספר של אורי שיוצא. כשמלאו שנתיים למותו הוצאנו את 'דתי נורמלי', ספר כתביו שערכתי עם אלי ויסברט, ויצאנו לזה לפי רשימה וקלסר שהכין. נעזרנו רבות בנבו טרבלסי, בחור מוכשר ממכבים, שכיום הוא כתב בגלובס ושירת בגל"צ בעקבות קריאתו של אורי לצעירים דתיים לבוא לתקשורת. שנה אחר כך ערכתי את 'יש מניין בבניין', ספר מתוק לקטנטנים על התכנסות השכנים לתפילה במוצ"ש, ושנה אחר כך הגיעה הקורונה והספר הפך לכמעט נבואי, עם התפילות שנאלצו לקיים ליד הבתים".
אחרי כל הכתבים, יש משהו מיוחד בספר החדש מבחינתך?
"המיוחד בספר החדש הוא שיש כאן סוף סוף סוג של 'איחוד משפחות' בין חלקי הספר. באמת חשתי אושר לראות אותם יחד על מדף ספריו של אורי, שיש בו כ-20 ספרים. רבים זוכרים אותו באהבה רבה, ביניהם גם מתנדבי 'יחידות סגולה' למיצוי זכויות מאושפזים בבתי החולים, ו'כיתות הוותיקים', עוד מיזם שקידם ועודד, ומכולם מגיעים אליי הדים של געגוע ושל הערכה עמוקה לאורי ולפועלו. מפני שהוא היה גם סופר ילדים אני מקבלת ד"שים מילדים שנהנים מספריו ולומדים טקסטים שלו, וכמובן גם אנשים זוכרים ומשתפים בפייסבוק או כותבים לי שנזכרו בדברים שאמר או בנאומים מבריקים שלו. אורי נוכח מאוד בחייהם של רבים".
ואיך נראים החיים בלעדיו? מתי הוא הכי חסר?
"כמובן שיש חוסר גדול, היעדר, גם אם אני מאמינה שאורי איתנו בדרכו ומעודכן לגמרי. זה לא שאני יכולה לקבל ממנו אישור או הערה על החלטות שלי, ובחיי היומיום הכול עליי. מן הסתם קשה יותר בצומתי החיים, וכל שמחה, אם זה אירוע כמו חתונה או בר מצווה, יש בו גם ארומה מסוימת של חמוץ-מתוק. הלכתי עם בתי לחופה בכוונה ללא מלווה נוסף, כי כמו במבנה חסר של מטסי חיל האוויר, כך חשנו שהשארנו לו מקום והיינו שלמות. ברוך השם אנחנו בסדר. כל אחד מבני המשפחה ממשיך את משימותיו במסלול החיים, שומרים על קשר טוב ונזכרים באורי בחיוך. אורי היה נגד שקיעה באבל ובעד המשך החיים, ויש לי כאן אתגר כי הוא העיר על הבעייתיות של הנצחת בן משפחה על חשבון אלה שנשארו".
מה הוא היה אומר לדעתך על המצב בארץ כיום?
"אני באמת לא יודעת. האזכרה האחרונה לציון שש שנים למותו הייתה מצומצמת מאוד עקב הקורונה, אך פרופסור אשר כהן אמר שאין לו מושג מה אורי היה אומר על המצב בארץ, אבל עצם זה שכולם שואלים 'מה אורי היה אומר?' ממחישה כמה הוא עדיין רלוונטי וחסר לרבים כל כך".
