השיר "ליטורגיה שמימית"(ראו תיבה) שכתבה ד"ר שגית ארבל אלון ("מחוץ למעגל" הוצאת כרמל) מסביר מדוע בחרה לעסוק דווקא בגינקו-אונקולוגיה ולא במיילדות, תחום הרבה יותר משמח ברפואה. "אני רואה שליחות בליווי אנשים דווקא כשקשה להם, ברגעי ההכרעה. ליווי הוא גם ברגע קבלת הבשורה, איך לבשר אותה. לאחרונה ליוויתי פציינטית צעירה, בת עשרים וארבע, בדרכה למותה מסרטן. להיות מישהו משמעותי ברגעים הקשים היא מתנה שאני נותנת ומקבלת ויוצאת נשכרת ממנה. היכולת להיות במקום, להתמודד עם הקושי ולדבר בכנות על הדברים הקשים ביותר היא דבר גדול".

היום מקובל, בניגוד לעבר, לומר למטופלים את כל האמת לגבי מצבם?

"זה השתנה. על פי חוק זכויות החולה הוא או היא זכאים לקבל כל  מידע. אתה כרופא חושף את המידע על פי היכולת של החולה להבין, תוך גישוש לגבי הקצב, מה נכון או לא נכון לכל מטופלת. לא ניתן לקבל החלטות אם אין את כל המידע, אני מאמינה בלתת את כל המידע אך אעשה זאת דרך תהליך מסוים. האישה תהיה מודעת לדיוק של מצבה ולהשלכות".

סוגי הסרטן ה"נשיים" כוללים את סרטן הרחם, צוואר הרחם, השחלות והפות. סרטן הרחם הוא הנפוץ מביניהם ולאחריו סרטן השחלות. סרטן השד מטופל לרוב אצל כירורגים. "לסרטן השחלות אין גילוי מוקדם וכשיש נשים שלהן סיפור משפחתי או שהן נשאיות של הגן – מקיימים דיון על כריתת שחלות מונעת. סרטן צוואר הרחם נפוץ פחות, כמאתיים חולות חדשות מאותרות מידי שנה, לעומת כארבעת אלפים חולות חדשות בסרטן השד". סרטן צוואר הרחם ניתן לאיתור מוקדם אולם למרבה הצער פחות מחמישים אחוז מן הנשים מבצעות באופן סדיר משטח פאפ לאיתורו. "את סרטן צוואר הרחם ניתן למנוע בשיעור גבוה, הן באמצעות בדיקת פאפ והן על ידי חיסון נגד נגיף הפפילומה שניתן כיום לנערות בכיתה ח'. גם מסרטן הרחם הסיכוי להירפא הוא די טוב אם מגלים אותו בזמן. צריך להתייחס לתסמינים: דימומים לאחר גיל הפסקת הווסת או דימומים בין וסתיים לא מוסברים. מבין הסרטנים הגינקו-אונקולוגים סרטן השחלות הוא הקשה ביותר להתמודדות".

חינוך מהבית

לשגית ארבל אלון כובעים רבים: במקביל לשירות הגינקו אונקולוגי היא מנהלת גם את מרכז "בת עמי" לטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית בהדסה עין כרם, משמשת כיו"ר ועד הרופאים הבכירים בהדסה, מתנדבת במרפאת הפליטים של רופאים לזכויות אדם ביפו ולפני מספר שנים אף פיתחה והעבירה תוכנית לחינוך מיני בבית הספר מו"ר. אך מעל הכול, היא אימא לארבעה ילדים: יואב, דור, יובל ומיכל. היא מתגוררת עם משפחתה בבית נעים, משפחתי וחם ברעות, ונשואה מגיל 20 לאיל אלון, מהנדס אווירונאוטיקה ששירת שנים ארוכות בצבא הקבע, אותו הכירה בגיל 18 ברכבת ומאז הם ביחד. "הייתי בקורס מורות חיילות והוא היה בן עשרים וארבע ובקבע".

את ארבעת הילדים היא ילדה במקביל למסלול ההכשרה: "שלושת הגדולים נולדו תוך כדי הלימודים והרביעית בתקופת ההתמחות. למדתי רפואה באוניברסיטת באר שבע, התמחיתי בגינקולוגיה ובהמשך נסעתי עם המשפחה לתת-התמחות באונקולוגיה גינקולוגית ברומא. בעלי תמך בי והלך איתי לאורך כל הדרך. הוא עבר איתי לימודים, התמחות ותורנויות ולאחרונה גם את המשבר ב'הדסה'. בתקופת המשבר הגדול הפגישות של הוועדים התקיימו כאן אצלי, בבית ברעות, הבנות לקחו על עצמן פרויקט וערב ערב הכינו פשטידות למשתתפים. המאבק היה לא פשוט והוא עדיין לא נגמר".

במסגרת התרומה לקהילה בה היא מגדלת את ילדיה פיתחה ארבל אלון לפני מספר שנים תוכנית לחינוך מיני לנוער לכיתות ז'-י"ב והעבירה אותה בבית הספר מו"ר. "בנינו את התוכנית כך שבכל שנה הוספנו מידע בנושאי בריאות מינית, מניעת התנהגויות מסוכנות ופגיעות מיניות ושימוש באמצעי מניעה. החזקנו את התוכנית במשך כמה שנים. בהמשך עברתי לעסוק בענייני ועד העובדים וזה שאב אותי".

את האכפתיות ואת הרצון לעבוד ולתרום למען הכלל קיבלה ארבל אלון מהבית. היא בתם של אורי ושל השופטת העליונה בדימוס, עדנה ארבל, שהייתה גם פרקליטת המדינה. "זה שאת עושה הכול ומרגישה שאת יכולה זה דבר שבא מהבית. היה לי דגם של אימא שיש לה שלוש בנות ובן זוג שבא הביתה פעם בשבוע במקרה הטוב, והיא עשתה הכול לבד וברוח טובה, שום דבר לא היה קשה לה. ההורים היו עבורי מודל, הם לא ויתרו לא לי ולא לאחיותיי. הם חשבו שאנחנו צריכות לפרוח בדרכנו, אבל לפרוח. אמי אמרה לי: "אישה צריכה שיהיה לה מקצוע, היא צריכה להיות עצמאית". המשפט עבורה היה כלי כמו שעבורי הרפואה היא כלי. אני יודעת שלפעמים אדם בא רק לשוחח ורוצה שיניחו עליו יד ואני גאה בזה שאני יכולה לתת יד, ההורים לימדו אותי שבמקום שבו אין מילים אפשר לחבק. אני יכולה לחבק את הפציינטיות, לבכות איתן, הדיבור הוא חלק מאד חשוב".

את חושבת שהגישה הטיפולית הזו אופיינית יותר לרופאות מאשר לרופאים?

"אני לא מסתכלת מגדרית. אני חושבת שזה נובע מהרופא הספציפי, מהנכונות שלו להתמסר גם לדיאלוג ולא רק לאבחנה ולטיפול. אני פוגשת רופאים כאלה, גם נשים וגם גברים, זה תלוי אישיות. לעיתים אני אומרת לסטודנטים שצריך להתעניין, לשאול, והם עונים לי: "איך אפשר לשאול, זה אינטימי", אני עונה להם: "אם אתם יכולים לפשפש באיברים האינטימיים אז אפשר גם לשאול".

האלימות כמחלה

ארבל אלון מתמחה גם בנושא גיל המעבר אצל נשים. "התחלתי לעסוק בגיל המעבר כשהייתי בת 34. נכנסו אליי נשים בנות 50, חכמות, עוצמתיות ובעלות ניסיון והן ריתקו אותי. היום גם אני בגילן. הרגשתי שהן "מגדלות" אותי והופתעתי מזה שהן לא נרתעו להתייעץ עם רופאה צעירה. כך התחברתי לחוכמה נשיית רחבה".

נושא גיל המעבר עולה בדרך כלל בהקשר של טיפול הורמונאלי חלופי. יש הרבה נתונים סותרים בעניין ונשים רבות מאמינות שהוא מסוכן ומסרטן ונמנעות מכך. מה האמת בקשר לזה?

"לדעתי הגישה לגבי גיל המעבר צריכה להשתנות כי מדברים על דבר 'טבעי' אבל בטבע בכלל לא חיים לאחר גיל הפריון. מאחר ונשים חיות כיום מחצית מתקופת חייהן לאחר גיל הפריון צריך לנסח תפיסת עולם חדשה לגבי השנים האלו ולאפשר להן לחיות באיכות חיים טובה. לשאלה 'הורמונים כן או לא' אני עונה שצריך לתפור חליפה מאד אישית. השלילה של ההורמונים אינה נכונה בעיניי".

לפני כשש שנים החלה שגית לנהל את מרכז "בת עמי" שהוקם לטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית. "המרכז הוקם על ידי קבוצה של 'משוגעות לדבר', עובדות סוציאליות, אחיות ומיילדות, שחשבו שצריך להקים ב'הדסה' מרכז כמו זה שהוקם אז ב'וולפסון'. נסעתי לארה"ב כדי ללמוד איך לבדוק את הנפגעות כי קשה היה אז לקבל כאן הכשרה מסודרת. הקמנו את המרכז והכשרנו את הצוות. הראייה שלנו הייתה לשים את הנפגעות במרכז העשייה, כך שהשוטר יבוא אליה וגם המטפל, אם זה גינקולוג, אורטופד או פסיכולוג, יגיע גם הוא אליה. כיום הנפגעות מגיעות למרכז אשר צמוד למיון בהדסה עין כרם ופתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. הפונות מגיעות דרך מרכזי הסיוע, המשטרה או עצמאית. יש לנו למעלה ממאתיים פונות ופונים בשנה, מעל תשעים וחמישה אחוזים מהם נשים. אנחנו פועלים הרבה להגברת השיח בנושא, כדי שאנשי מקצוע יידעו לאתר נפגעות. הפכנו למרכז ידע, אנחנו מכשירים צוותים: סטודנטים, אחיות, עובדות סוציאליות ושינניות, כי הרבה פעמים ניתן לאתר אלימות דרך שיניים שבורות. המטרה היא להרחיב את מעגל האנשים כדי להפסיק את עצימת העיניים. היום כבר מסתכלים אחרת על אלימות ופגיעה מינית וארגון הבריאות העולמי אף מגדיר זאת מאז שנת 1996 כמחלה, כמו סכרת או מחלת לב. כל המסע שעושה אצלנו הנפגעת הוא כדי להחזיר לה את השליטה. למעלה משמונים אחוזים מהנפגעים נפגעו על ידי מישהו מוכר, וחשוב לדעת שפגיעה מינית לא אופיינית רק לנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, אלא זה חוצה את כל השכבות, כמו נשים מוכות".

בין רפואה לכתיבה

על ארבל אלון אפשר לומר את האמרה הידועה שאם אתה רוצה שמשהו יבוצע מוטב שתיתן זאת לאדם עסוק. כך, בצד כל עיסוקיה האחרים, היא מתנדבת פעם בשבוע במרפאת הפליטים של 'רופאים לזכויות אדם' ביפו ומטפלת בפליטים אריתראים. "האנשים האלו עברו, בין היתר, התעללות מינית כשהיו בסיני, בדרכם ארצה". שבועת הרופא, לעזור לכל אדם, טבועה בה היטב. "השיר הראשון שלי שפורסם ב'הארץ' נקרא "רופאים ללא גבולות" והוא תורגם גם לערבית על ידי ד"ר סלמן מצאלחה, משורר ואיש הגות".

השירה תופסת מקום של כבוד אצל ארבל אלון. "מגיל צעיר מאד כתבתי, זה חזק ממני ואני כותבת גם כשאין לי זמן. היום, למשל, רציתי לכתוב אז עצרתי בצד הדרך וכתבתי שני משפטים. אם היה זמן למכירה הייתי קונה אותו…". בשנת 2009 היא זכתה בפרס השירה לזכר פרופ’ עופר לידר בתחרות שירת המדע מטעם מכון ויצמן. "אני חושבת ששני העיסוקים שלי, הרפואה והכתיבה, הם מאד דומים כי בשניהם אתה מתחייב בנפשך. מדובר במשהו שהוא חזק מאד, שאתה מחויב לו והוא מוליך אותך. אני לא תופסת את עצמי רק כרופאה אלא כמי שרוצה לרפא, הרפואה היא כלי אחד והשירה היא כלי נוסף. השירים שלי משלבים בין מילים מעולם הרפואה, דברים שאתה רואה כרופא ודברים שאתה מבחין בהם כמשורר, זה מרחיב את עולם הדימויים". 

את הספר שכתבה "מחוץ למעגל" ערכה חברתה, המשוררת אגי משעול, ואת העטיפה המיוחדת עיצבה האדריכלית אריאלה יוגב מרעות שאותה הכירה כשילדיהם למדו יחד בגן. "לקראת הלידה הרביעית החלטנו להרחיב את הבית ואריאלה עשתה את העיצוב. כשהיא גילתה שאני כותבת שירים היא אמרה לי שכשאפרסם ספר היא תעצב את העטיפה. כשהספר כבר היה בהוצאה נכנסתי אליה הביתה עם הקובץ, היא קראה והתרגשה, ניגשה למחסן והביאה את התמונה שכעת היא עטיפת הספר. הציור נראה כמו אנשים אך מזכיר בצורתו גם כרומוזומים".

אפשר לסכם את ה"אני מאמין" של ד"ר ארבל אלון כדברי וירג'יניה וולף, שאישה צריכה 'חדר משלה'. "כדי לשמור על בריאותה אישה צריכה זמן ותשומת לב, לשמור על תזונה נכונה, פעילות גופנית ומספיק שעות שינה. צריך גם לעשות את כל הבדיקות ולהתייעץ, לנהל דיאלוג של עמדות מתוך הבנה של הדברים. אני מאמינה שבריאות נשים נקנית קודם כל בהקניית ידע וכך אני יכולה לדון עם אישה על האפשרויות שעומדות בפניה. אני מתעניינת בחיי הפציינטית כדי להכירה ולהתאים עבורה את הדבר הטוב ביותר. חשוב שנשים יוכלו לנהל את הדיאלוג הזה, שתהיה נכונות לבוא ולדרוש את קיום הדיאלוג מן הצד השני". כשהיא מתארת את המשיכה שלה לנושא בריאות האישה היא מגיעה עד לקברה של אם סבתה. "היא נפטרה בלידתה של בתה, סבתא שלי. אני חושבת שכנראה היא זו שהביאה אותי לעסוק ברפואת נשים. משהו סמוי הקסים אותי וגרם לי ללכת לזה, אני מרגישה שזו שליחות שהיא נטעה בי, לעסוק ברפואת נשים. לכן אני מאמינה שרפואת נשים מתחילה קודם כל בדיאלוג".

ארבל אלון מאמינה שלנשים יש עדיין הרבה תקרות זכוכית שמקשות עליהן להגיע לפסגה "אך אני מוכנה תמיד לקחת את הפטיש ולנפץ. יש הרבה מקומות שצריך עוד לשנות ואני לא רוצה ליפול למקום שבו זה ישתק אותי אלא להיפך, שיוליך אותי הלאה, ולכן אם יש אצלי כעס אני מנתבת אותו לעשייה".

בשבועות אלו נפתחת בשכונת קייזר מרפאת שר"פ רב תחומית של 'הדסה' שתיתן שירותי ייעוץ. כרגע יש במרפאה מומחים לגינקולוגיה, נוירולוגיה, פנימית וגסטרואנטרולוגיה. השירות קיים כבר בתל אביב והמטרה היא להנגיש אותו גם לתושבי מודיעין ולייתר את הנסיעה לירושלים. בהמשך יתווספו מומחים בתחומים נוספים, בהתאם לביקוש ולצורך של התושבים.

ליטורגיה שמימית

"עיני המספר יודע כל

נעוצות בך

שחורה

בשורת המקהלה

קריפטת אלוהי הכנסיות

חופה על תלתלייך

איך את שרה

כשהייאוש ממלא כמו

שרק ייאוש יכול

את גומת החן

סביבה צוירו

פנייך

איך את שרה

ועונה לאדוני

רחם עלינו

בקול נוקב

משתיקה

שרה

בקול מחייך

עם כולם

על גבר

הסורג לזו שישא

כשבאריג חייך עין

פורמת עין

וכשהחצוצרה מייבבת לי בא גם

ואת שרה

במדרגות היורדות יום יום מההוספיס

מתרחקת ממנגינות שלא תשירי

עוד

ואת

שרה"

(צילום: תומר אפלבאום)