ככל שמועלים עוד ועוד מחזות זמר קלאסיים, אני יותר ויותר משוכנעת שמה שעומד לנגד הבמאי והיוצרים הוא קודם כל הרצון ליצור מופע גרנדיוזי,  רק שלעיתים זה בא על חשבון התוכן והמסרים. זה בערך מה שקורה במחזמר "שיער", שמצד אחד הוא מרשים ומהנה בגלל כל השואו, ומאידך מאבד גובה בתוכן עצמו ובהעברת המסרים הביקורתיים נגד הממסד והצבא (ובעד החופש והמתירנות). זאת על אף הניסיון לקשור את המלחמה והתקופה ההיא לאמירה נגד כלל מלחמות העולם (כולל ישראל) ולכאן ועכשיו. 

קשה גם להתנתק מהשוואה בין סרט הקאלט בו כל אחת מהדמויות בחבורת הפרחים נכנסה ללב ונצרבה בנשמה, לבין מה שקרה לדמויות הללו במחזה. בתוך מסת הרקדנים הענקית והססגונית המלווה את החבורה, איבדו הדמויות את אישיותן והחינניות שלהן (כמו החיוך עם המסטיק הלא נגמר של ג'יני ההריונית, שלא בטוחה מי האבא) ואפילו  סיפור האהבה הקטן בין קלוד לשילה לא נגע, אלא רק עבר ליד. אבל כל זה וגם כל מה שנכתב כאן בהמשך לא הפריע לי להתמוגג מהחגיגה ההיפית הזאת בגלל הכוריאוגרפיה המדהימה, הנאמברים  (מיי פיינגולד האדירה) והשירים שמתורגמים נפלא לעברית.

תזכורת קצרה לרקע המחזה ולעלילה. את המחזמר האמריקאי כתבו על ג'יימס רדו, ג'רום ראגני וגאלט מקדרמוט (מוזיקה). ב-67 הוא החל דרכו באוף ברודוויי, המשיך לברודוויי, וב-1979 עבר לקולנוע בבימויו של מילוש פורמן. המחזמר על ילדי הפרחים של שנות ה-60, ביטא את כמיהתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם. הוא עוסק בחבורת היפים שהתנגדה לגיוס של הממשל האמריקאי למלחמת וייטנאם. השירים הם על סמים, מין, מרד נעורים, ביקורת חברתית בכלל ועל מלחמת וייטנאם בפרט. קלוד בוקובסקי (דן שפירא) מבלה עם חבריו את  48 שעות האחרונות לפני גיוסו לצבא. הם מנסים למנוע ממנו להתגייס, והוא מתלבט. על הדרך הם פוגשים את שילה (חן אמסלם) שמגיעה ממשפחה בורגנית טיפוסית, וקלוד מתאהב בה. אבל בחבורה הזו האהבה גם פורחת בין כולם. ג'יני (מירב פלדמן), מאוהבת בקלוד, הוא כאמור בשילה שמאוהבת בכלל בברגר הכריזמטי (עוז זהבי).  ויש גם את ווף (עידו רוזנברג) צעיר דו מיני שאוהב את כולם ובמיוחד את הזמר מיק ג'אגר.

תחת שרביטו של משה קפטן, שהוציא כבר תחת ידו שלאגרים נפלאים דוגמת "גבירתי הנאווה" (הבימה), וכנר על הגג (הקאמרי), מתנהל השואו הזה (לא בהכרח כמילה גסה) שכאמור מהנה ומרשים. אבל בדרך הלך לאיבוד המסר הנוקב שאותה חבורה תוססת ייצגה, אולי בגלל הניסיון הלא מוצלח לחבר את זה לכאן ועכשיו. זה מרגיש פלסטי מידי (קחו למשל את התלבושות הכאילו זרוקות אך בניחוח מרכך כביסה), וגם לא רלוונטי (המרד של ילדי הפרחים אינו דומה בכלום למרד הנוער בישראל, אם לזה התכוון המשורר, שמתקיים בשוליים של  חברה שרובה פטריוטית, בטח ובטח בעיתות מלחמה).

כן. יש בהפקה הזאת לא מעט קטעים מהנים וקסומים (כמו סצינת העלייה למטוס, הביצועים של השירים ועוד), ויש את משי קליינשטיין שקיבלה סולו וחיממה את הלב. אבל גם קטע מיותר ומביך אפילו – של דמות מפוברקת  "אשה מהקהל" המגולמת על ידי גבר (יואב מילשטיין), שמתפרצת לבמה ומקשקשת כמה משפטים מגוחכים על הורים שצריכים לקבל את ילדיהם כמו שהם או משהו בסגנון. שורה תחתונה: אם לא תחפשו משמעות עמוקה לסיפור מובטח לכם מופע מעורר נוסטלגיה מהנה ביותר עם השירים הנצחיים של ילדי החופש.

שיער

מחזה ושירים: ג'רום רגני , ג'יימס ראדו, תרגום: אהוד מנור, במאי: משה קפטן, כוראוגרפיה: אביחי חכם, תפאורה: ערן עצמון, תלבושות: יובל כספין, מוסיקה: גאלט מק'דרמוט. בין השחקנים: דן שפירא, עידו רוזנברג, מיי פיינגולד, עוז זהבי, חן אמסלם, אופיר צמח, אור משיח,משי קליינט שיין,  עודד לאופולד ועוד. הפקה: תיאטרון הקאמרי.

(צילום: ליאור נורדמן)