צחוק והומור הם אחד הדברים שעוזרים להתמודד עם עצב וקשיים וזאת לא קלישאה שרוב הליצנים הם אנשים עצובים. בדרמה הכובשת 'החדר האחורי' שרקחה עדנה מזי"א (וגם ביימה) הליצן העצוב הוא סטנדאפיסט צעיר שפותח את ההצגה במונולוג קליל המפלרטט עם הקהל על ענייני זוגיות ואהבה. מכאן מתחילה להיחשף מסכת יחסים משפחתית (שקשה לדבר עליה מבלי ליפול לספוילרים), מטורללת ומטלטלת שמכה חזק בבטן הרכה.
במחזה שהוא קופרודוקציה של תיאטרון בית ליסין ותיאטרון הקאמרי מככבים חמישה שחקנים מעולים שכל אחד מהם יוצר דמות שלמה ואמינה. הדרמה היא סביב דמותו של אלי הבן (ידידיה ויטל), סטנדאפיסט צעיר, שמגולל את מערכת היחסים החולנית במשפחה היוצאת דופן שלו ונעזר בטיפול פסיכולוגי. בני המשפחה הם מוטה אביו (מוני מושונוב), מרים אמו (סנדרה שדה), סאם דודו (דודו ניב) אח האם שמתגורר איתם, ודפי (הילה פלדמן) בת דודתו שחלק מילדותה התארחה בביתם. במשולש בין הבעל, האשה והאח יש קשר סימביוזי דפוק בין האחים, שבאים ממשפחה מיוחסת בדרום אפריקה ומתנשאים על הבעל. סאם, שהגיע להתארח אצל אחותו ובעלה לתקופה קצרה, משתקע בביתם והופך לחלק מבני המשפחה וגם לדמות הסמכותית שמנהלת את הבית תוך התעלמות וזלזול בדעות האב מוטה. זה מגיע לרמות של החלטה האם הבן יקח כדור נגד כאב או באיזה בית ספר ילמד. ככל שהדרמה מתקדמת באמצאות קטעים ממופע הסטנדאפ, נחשפים שקרים, סודות, וגילוי אחד דרמטי וכואב שעשוי לטלטל את כולם. או שלא ממש!
דרמות משפחתיות עם תיבות פנדורה עסיסיות שנפתחות ומזעזעות את התא המשפחתי, הם אחד הנושאים הנדושים בתיאטרון, אבל בדרמה הזאת מצליחה עדנה מזי"א לעשות זאת קצת אחרת (בלי שום ארוחה משפחתית כנהוג בג'אנר) ולהעביר מסר מאוד חזק ונוגע בצורה כביכול הומוריסטית. בשם ההצגה 'חדר אחורי' נרמז על מה שיכול להתרחש בחדר כזה שלצערנו רלוונטי, אקטואלי וקורה גם במשפחות טובות. מה שחזק מכל הוא מנגנון ההדחקה וההסתרה שמניע את הדמויות, ומכסה על מסגרת משפחתית רקובה מהיסוד. במחזה הזה גם צפים נושאים כמו קשר דורי בין הורים לילדיהם, יחסים משפחתיים, זוגיות, ואף ציונות ומורשת. השחקנים כאמור עושים עבודה נפלאה ומצליחים ליצור דמויות משכנעות ונוגעות. מושונוב בדמות אב חסר עמוד שדרה שכפוף למרותם של אשתו ואחיה, יוצר דמות מרגשת, אנושית ובעלת קונפליקטים. למרות שקולו אינו נחשב ונשמע, הוא בכל זאת היחיד שמנסה להקשיב לבנו, אבל לא מצליח וחוטא בשליפות חגורה. הוא גם מתנצל, ומודע לעצמו אבל בסופו של דבר חלש מידי מול אשתו ואחיה. יש כמה רגעים קומיים מכמירי לב כשהוא למשל מתחרה על מקומו במשפחה בטקס בר המצווה. סנדרה שדה (רעייתו מחוץ לבמה), יוצרת דמות נפלאה של אם כריזמטית שחיה בהדחקה גמורה, גם כשהדברים מתפוצצים לה בפנים. היא דרמטית במידה, ואנושית גם כשהיא מנסה לסדר את העולם לפי הקודים שמתאימים לה, הכוללים נאמנות עיוורת לאחיה. דודו ניב בתפקיד הדוד סאם העריץ מצליח ליצור דמות נכלולית ואפלה במעטה של חביבות. את תפקיד הבן מבצע ידידיה ויטל באופן ישיר וכובש. המעברים בין היותו קומיקאי על במה לבין חזרה לרגעי ילדותו, נעשים באופן קולח ומוצלח. קל ללכת שבי אחר הילה פלדמן, דפי הג'ינג'ית, שיוצרת דמות סימפטית. בגזרת התפאורה הלכו על במה קונבציונלית שימושית (סלון שבו מתקיימות רוב הסצנות), שמתכתבת היטב עם הדרמה, ולא גונבת את הפוקוס מהדרמה המתחוללת במקום. שורה תחתונה: דרמה כובשת ומהנה במשחק משובח ומרגש.
החדר האחורי
כתיבה ובימוי: עדנה מזי"א, שחקנים: מוני מושונוב, סנדרה שדה, דודו ניב, הילה פלדמן, וידידיה ויטל, מוסיקה ערן צור, הפקה: תיאטרון הקאמרי ובית ליסין.
