על אש
מחזאי ובמאי: דרור קרן, שחקנים: מרים זוהר, רמי ברוך, אודיה קורן, עירית קפלן, יוסי קאנץ, אבישי מרידור, שלי בן יוסף, אדם שפר, אסף מרון, לנה אנה כסטרופ. הפקה: תיאטרון הקאמרי
זר לא יבין זאת. הפחד מצלצול בדלת כשיש לך חייל במשפחה, החיבור האובססיבי לחדשות ולטלוויזיה, מצב כוננות והחשש מהטלפון שמקפיץ את הילד לצבא, המנגל שופע הבשר, החומוס והפיתות ביום העצמאות, קופסאות האוכל שממלאים את תיקי החיילים, שרשרת הדגלים הבלויה שנשלפת מהמחסן ונתלית בגאווה, השירים הישנים ואלה שכולם מכירים (מימי זכרון ועצמאות וחוזר חלילה), ועוד עוד רגעים כל כך מובנים לכל ישראלי במחזה המבריק "על האש" עד כי לא שמים לב עד זה כמה זה נראה לא שפוי לעיני אחרים ועד כמה אנחנו חיים על אוטומט במצב לא הגיוני ומתסכל.
את ההצגה המקורית הזאת, ששורפת את הלב והנשמה, כתב דרור קרן, שחקן מוכשר עד כה, ומעתה גם במאי ומחזאי. הוא מתרחש בערב יום העצמאות מתוח במיוחד, בחצר ביתם של רוחל'ה (אודיה קורן) וצביקה (רמי ברוך) בקיבוץ בעמק יזרעאל, שמתכוננים למנגל המסורתי של ערב העצמאות. ברקע נשמעים מטוסים, בומים ורעשים של מלחמה, והשאלה "נכנסים או לא נכנסים", שחקוקה מאז ועד ימי צוק איתן, מרחפת באוויר. למרות המתח הביטחוני, מוכרחים להיות "שמח" ולחצר הבית נאספים בני המשפחה והחברים מהקיבוץ, בהם: הבן מורדי (אבישי מרידור), שסוחב פוסט טראומה מתקופת שירותו בצה"ל, והגיע לבית אחרי תקופת התאווררות של ארבע שנים בברלין עם בת זוג גרמניה (לנה אנה כסטופ), הסבתא גיזלה (מרים זוהר) ניצולת שואה ומדור מייסדי הארץ, תרצה החברה (עירית קפלן) – אלמנת צה"ל שבנה גלעד (אסף מרון) למרות הכל משרת כחייל קרבי, הקיבוצניק הוותיק אבינועם (יוסי קראנץ), שבתו אלונה (שלי בן יוסף) היתה חברה של מורדי בימים אחרים, וראג'ה המדליק (אדם שפר) המטפל ההודי של הסבתא גיזלה.
הרבה רגעים קומיים חבויים בטקסט המצויין, ששורף בבשר, ולא רק של הפרגיות שעל האש. הוא שם את האצבע בדיוק על רגעים וחוויות ששייכים רק לנו, והוא מצליח להכאיב, ולשקף בצורה חדה וברורה את פנינו במראה, ואת הפחד המלווה את חיינו. במדורת השבט, שמתכנסת לרגל העצמאות מרוכזת תמצית הישראליות שכוללת: שואה, הקמת המדינה, שלושה דורות, גיוס חובה, מלחמות, שכול, הלם קרב, זקנה וסעד, ותקווה שיבוא כבר סוף ויהיה כאן שלום. ועולים בו גם שאלות על זהות יהודית והתבוללות, הרהורים על מה הוא בית, והאם ניתן לעזוב אותו בכלל, ותסכולים על זה שהתרגלנו לכל המצב הזה שלא משתנה ומכתיב מציאות של שכול ודמע. אבל הראייה של מדורת השבט הזאת, היא הרבה יותר מפוקחת. היא כבר לא מובנת מאליה וצריך לעבוד עליה.
אחד הקטעים החזקים בעיני (ככל הנראה בגלל שבקרוב אהיה בסיטואציה דומה) היה הרגע שבו גלעד, החייל הקרבי, מוקפץ לבסיס (כי "נכנסים"), וכולם עוזרים לו להתארגן, להתלבש, ממלאים את תרמיליו באוכל, ושולחים אותו אל הלא נודע. זה נורמלי?
השבח להצגה הזאת אינו מסתיים בכתיבה המצויינת והמחודדת, ובמלאכת הבימוי הטובה אלא נמשך גם לתפאורה נכונה של חצר הקיבוץ (כולל כסאות הפלסטיק והמנגל הבוער כסנה), למוסיקה קולעת בבחירת שירים שמנבאים הבטחות שלא מתממשות ("אני מאמין", "באה מנוחה ליגע", "אתמול היה טוב", "האמיני יום יבוא"), וכלה במשחק באמת מצוין ומרגש של כל אחד משני הצוותים של הקאסט: הוותיק והחדש, שעובדים בשיתוף פעולה מרשים.
שורה תחתונה: הצגה חזקה ומפתיעה, שצורבת את הלב והנשמה. שעה וחצי מרתקות שחלפו בין רגע. שאפו לדרור קרן על ההברקה ועל העמדת מראה המשקפת את הכאב והפחד שבו אנו חיים יום יום, שעה שעה. ועוד קטנה לסיום: בהצגה ישבו בקהל כמה פוליטיקאים מהעבר ומהווה, מהימין ומהשמאל, בהם גם דן מרידור על תקן אב גאה לאבישי מרידור הבן, שעלה בפעם הראשונה על במה של תיאטרון גדול, כמורדי, ועשה זאת כמו גדול. להם ולאלה שיושבים ברגע זה במקומות המשפיעים על חיינו מופנית בקשה צנועה: "לנצח נחיה על חרבנו" הוא לא באמת צו תורה ולא צו שעה. הגיע הזמן להביא מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
