"סיפור הפרברים" בגרסה הלוהטת של צדי צרפתי מרגיש אחרת משלל מחזות הזמר שרצים כאן לאחרונה. זה מתחיל מליהוק שלא שם הפעם את כל הג'יטונים על כוכב זמר מפורסם שסוחב אחריו שובל של מעריצים ורייטינג, אלא "מסתכן" בבחירה של זמרת צעירה ונטולת ניסיון בימתי יחסי, וגם אם הציניקנים יגידו שזה עדיין גימיקי כי להוריה קוראים ריטה ורמי קליינשטיין, בסופו של ערב לגמרי היא שם בזכות עצמה. זה נמשך במוזיקה מדהימה ועוצמתית ובכוריאוגרפיה מצוינת ששולטת ביד רמה וברגליים הארוכות של רונה לי שמעון שלא מפסיקה להדהים, ומסתיים בתפאורה מרשימה ומודולרית שמצליחה להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקי לבמה התל-אביבית. כך שמי שמחפש הזדמנות לצפות במחזמר קלאסי נטו (שלמרות שלא עשה הגירה למחוזותינו עדיין משמש פלקט חי ובועט למה שקורה כאן ובכל העולם), בביצועים שווים של צוות מוכשר של שחקנים ורקדנים, שירוץ!
סיפור הפרברים, מחזמר שעוסק בגזענות, אלימות, שנאה ודעות קדומות, עלה לראשונה בברודווי ב-1957 (שיתוף פעולה בין המחזאי ארתור לורנץ, סטיבן סונדהיים שכתב את מילות השירים, המלחין לנרד ברנשטיין והכוריאוגרף ג'רום רובינס), הפך כעבור כמה שנים לסרט מצליח (10 פרסי אוסקר), ומבוסס על המחזה השיקספירי "רומיאו ויוליה". את המאבק בין משפחות קפולט למונטגיו מחליפות שתי כנופיות רחוב, בעלי רקע אתני שונה, בניו יורק של שנות העשרים: כנופיית הג'טס – ילידי ניו יורק ובני משפחות שהגיעו מפולין, וכנופיית "השארקס" שמוצאם מפורטו ריקו. טוני (ג'טס) מתאהב במריה (שארקס), אבל לאהבתם התמימה אין סיכוי בחברה הגזענית בה הם חיים. בניגוד לרומיאו ויוליה שמוצאים את מותם בסוף המחזה, טוני ומריה אינם מתאבדים. טוני נרצח במהלך קרבות הרחוב, שבהם גם מוצאים את מותם שני המנהיגים של כל אחת מהקבוצות. מריה נותרת בחיים כדי לפצוח במונולוג קורע לב המאשים את החברה שגרמה למותו של אהובה.
במחזמר הזה, שכמקשה אחת מצליח לגרום להנאה מלאה, בולטים כמה גיבורים. נתחיל עם מריה – משי קלינשטיין המדהימה, שאחרי שהתגלחה על המחזמר "שיער" ואף ביצעה שם נמבר בלתי נשכח, קיבלה הזדמנות לעמוד בתפקיד ראשי במחזמר ענק, ובאופן לא ממש מפתיע (שמעתם אותה שרה…?) עומדת במשימה בגבורה. כשהיא מצויידת בקול פעמונים צלול וזך, ובלוק שובה של נערה ביישנית וחיננית היא כובשת את הבמה בחיוך מקסים, ומביאה משב של רעננות ותמימות, גם אם ניכרים פה ושם סימנים של בוסריות במשחק. כשהיא פותחת את הפה, היא סוחפת בשירה טהורה וצלולה, וזה עובד מספיק טוב לה ולנו. זה אפילו מצוין. אבל ההפתעה האמיתית היא רונה לי שמעון, שמצליחה לגנוב את ההצגה. אם אחד השיקולים לליהוקה הוא יכולת התנועה וכשרון הריקוד שהוא מרכזי לעלילה שכזאת, הרי שמהר מאוד היא מוכיחה שקטן עליה גם המשחק, ואפילו לפצוח בשירה (קחו לדוגמא את הדואט הנפלא "בחור כזה" שמשותף לה ולקלינשטיין). רונה לי בתפקיד אניטה, בת זוגו של ברנרדו (מנהיג כנופיית פורטו ריקו), יוצקת לתפקיד כמויות של כריזמה, תשוקה וחיות. אין ספק שיש לה נוכחות בימתית, וכשהיא שולחת את רגליה הארוכות, ומזיזה את הגוף קשה להסיט את העיניים ממנה. נפלאה!
גם עדו רוזנברג המגלם את טוני הבחור המאוהב מצליח לשכנע בעיצוב דמות רכה וחולמנית, וביכולת ווקלית טובה. הוא מביא עמו שפע של ניסיון בימתי שמאפשר לו להיות בטוח בעצמו להרשים במשחק ושירה מעולה. עוד ראויים לשבח על משחק איכותי: גלעד שמואלי (ברנרדו) ויפתח מזרחי (ריף) כמנהיגי החבורות, ועודד לאופולד מפקח המשטרה שרנק שמנסה לנקות את הרחובות מפשע. ויש גם את שלמה וישינסקי, המבוגר האחראי במחזה, שמגלם בטבעיות ובלי מאמץ את דוק בעל החנות, שמנסה למתן את הדור הצעיר ומזהיר אותם מפני שנאת חינם.
אבל בלי החלק העיקרי בהפקה המקצועית הזאת כלום היה קורה, ואני מדברת כמובן על הכוריאוגרפיה החכמה של אביחי חכם, שמצליחה באמצעות הריקוד, התנועה וקרבות הרחוב להעביר סיפור שלם. כי בסופו של דבר אין במחזה הזה הרבה מלל, והעלילה רצה בתנועה, ועוד תנועה, ועוד נמבר סוחף שמבוצע היטב ובמקצועיות.
ובכל זאת הערה קטנה לשיפור. בסצנות השירה, שבהן משתתפים הרקדנים והשחקנים, קורה שהקול שלהם מאבד כיוון ועולה לטונים גבוהים מידי וצורמים. וכשזה קורה זה מציק באוזן, ולא הכי נעים. שורה תחתונה: קלאסיקה במיטבה. מחזמר מקצועי ומענג שבלי עזרת כוכבים מצליח להמריא לשחקים.
סיפור הפרברים
מחזה: ארתור לורנץ, בימוי צדי צרפתי, תרגום אלי ביז'אווי, כוראוגרפיה, אביחי חכם. ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר. בין המשתתפים: עידו רוזנברג, משי קליינשטיין, רונה לי שמעון, גלעד שמואלי, יפתח מזרחי, שלמה וישינסקי, עודד לאופולד, אביב זמר ועו. הפקה תיאטרון הקאמרי
בתמונה משי קליינשטין ועידו רוזנברג. קולות מן השמיים. צילום יחצ
