"אהבת מוות" המחזה הראשון שכתבה ענת גוב, בעקבות מחלת הסרטן של הוריה, ושנים רבות לפני שהיא עצמה חלתה, הוא מחזה שמסתכל למוות בעיניים ובוחן אותו בצורה ישירה וללא פחד. מאז הספיקה גוב להעלות מחזות נוספים שבין האחרונים "סוף טוב" שגם הוא עוסק בהתמודדות של חולי סרטן סופני הרואים את המוות במבט מפוכח ומציאותי. אבל בעוד שב"אהבת מוות" ההומור השחור מעודן יחסית, הרי ש"בסוף טוב" הוא מתפרץ בצורה חזקה ופרועה שלא משאירה אף עין רטובה מצחוק וכאב כאחד. ההשוואה בין השניים מתבקשת כי היא מעין סגירת מעגל בין המחזה הראשון של גוב לבין האחרון באותו נושא, והשאלה האם העלאה מחודשת של "אהבת מוות", שמאז גם גוב וגם התיאטרון עברו כברת דרך עדיין מכה בבטן כבראשונה? התשובה היא כן ולא.

מירה (ליליאן ברטו) גיבורת הדרמה הקומית שעולה הפעם בבית ליסין (16 שנים אחרי החאן), היא אשה נשואה ואם לשלושה ילדים, שמאסה בעול החיים האפרורי והשגרתי. מפגש אקראי ליד פחי האשפה (החיים בזבל) מזמן אותה עם גבר מסתורי (יורם טולדנו) המכנה עצמו מוות, ומכאן היא מתגלגלת באמצע לילה חורפי וגשום להוספיס (ברחוב חיי הנצח) ופוגשת בשלושה חולי סרטן. כל אחד מהם "מייצג" מגזרים בחברה הישראלית: יוסף (יעקב דניאל) הערבי, רחל (סנדרה שונווולד) החרדית, ושלומי (לירון ברנס) החילוני. כמה ימים בהוספיס מספיקים לה כדי לקבל פרספקטיבה על החיים, המוות וגם על מה זאת אהבה.

אין ספק שלענת גוב היתה יכולת מיוחדת להתכתב עם נושא המוות, שהוא סוג של טאבו, בצורה ישירה, שנונה, ומשעשעת. זהו מחזה שבגובה העיניים מציג את הסוף שלנו כמשהו הומני וטבעי. המוות לוקח את כולם ואינו מבדיל בין דת, גזע ומין, והחמלה שנוצרה בהוספיס בין האנשים שמותם קרוב, הופך את כל המאבקים הפוליטיים או הדתיים או החברתיים כשוליים וקטנוניים. הטקסטים שאף עודכנו קמעא לימינו, הם עדיין חזקים ונוגעים, אבל נדמה שבכברת הדרך שגוב בעצמה עברה מאז נכתב המחזה ועד ל"סוף טוב", המחזה איבד מעוצמתו. ואולי זה קשור לבימוי של גלעד קמחי שלא יצר עומק נוסף לדמויות העגולות. כך למשל מירה גיבורת המחזה, היחידה שעוברת סוג של שינוי (ממקום של כמיהה למוות מגלה עניין חדש בחיים), אינה מעבירה מספיק את תחושת המיאוס בחייה שגורם לה לברוח למקום שבו המוות מרחף. ברטו היא דרמטית, ופחות משכנעת בקטעים (המשעשעים) שצריך לשחרר, אבל בהחלט יש לה נוכחות בימתית. כל שאר הדמויות, שלכל אחת מהן סיפור חיים מרתק, מגולמים על ידי שחקנים נפלאים שמצליחים לגעת ולרגש.

שורה תחתונה. אין ספק שהטקסט של ענת גוב הוא סוג של פנינה, וכי מדובר באחת ההצגות המיוחדות שנכתבו כאן. היכולת המופלאה של גוב להסתכל על המוות בהומור, כנות, ובגובה העיניים, היא נדירה. כך שלמרות הפער בין ההצגה הראשונה למה שכתבה מאוחר יותר, עדיין מדובר במחזה, שמעלה שאלות מרתקות. זוהי הצגה חשובה ומעניינת שמזכירה לנו שוב ושוב להסתכל על חיינו בפרופורציות הנכונות, לאהוב, לחמול, ולקבל את המוות בלי פחד וכחלק מהחיים. 

אהבת מוות

מאת: ענת גוב, בימוי גלעד קמחי, שחקנים: ליליאן ברטו, יורם טולדנו, נעה בירון, יעקב דניאל, לירון ברנס, סנדרה שונוולד, ניסוי כאביה. הפקה תיאטרון בית ליסין.