ליהיא מלמד, במקור מכרמיאל ("סבא וסבתא שלי היו ממקימי כרמיאל"), עברה למרכז בעקבות בעלה, שי, אותו פגשה בזמן שירותה הצבאי. "כמו כולם בימי בועת ההייטק, למדתי מחשבים. אחרי סמסטר אחד הבנתי שזה ממש מבאס לי את התחת. לקחתי חופש לסמסטר, וחשבתי מה לעשות. חיפשנו תואר ראשון כללי, כי ממילא לא התכוונתי לעבוד במה שאלמד. נרשמתי למשפטים ופסיכולוגיה, ולא היה לי תחום שלישי. מצאתי בידיעון "תיאטרון" ורשמתי. בתיכון למדתי 3 יח' תיאטרון, וכשראיתי את ההצגה גורודיש אמרתי לאימא שלי שאעשה את זה כשאהיה גדולה. כשראיתי את זה נזכרתי בחלום שכיביתי, והחלטתי להירשם לבימוי כדי ליהנות.

במבחני הכניסה הייתי איומה. עד היום אנחנו צוחקים שקיבלו אותי רק כדי לספר שמישהו עם פסיכומטרי מעל 700 בחר ללמוד תיאטרון. בשלב מסוים גיליתי שיצרו עבורי מקצוע. מעולם לא שמעתי לפני כן על דרמטורגיה. כתבתי מגיל צעיר. היה לי ברור שאני רוצה לכתוב, והבימוי זה בונוס. לא ידעתי שיש דבר כזה דרמטורגיה. בבימוי הייתי חלק מקבוצה מאוד מצומצמת. אנחנו היינו המסלול המעשי האחרון בבימוי, למדנו עם ציפי פינס, יהושע סובול ועוד. היום זה יותר אקדמי."

בתפר שבין מחזה להצגה

מה זה בעצם דרמטורגיה אני מנסה להבין וליהיא מסבירה: "יש הרבה תפקידים לדרמטורג. הוא ד"ר למחזאות. הוא הופך מחזה מטקסט כתוב להצגה. לדרמה יש כללים, בניגוד למה שאנשים חושבים. זה לא סתם דיאלוג. זה צריך לקרות בזמן מסוים, להעביר מסר מסוים, להתחיל בנקודה מסוימת. הדרמטורג הופך מחזה להצגה שיש בה את כל הכללים האלה. אם יש מחזאי, הוא עובד איתו. אם אין מחזאי, הוא עושה את זה לבד. אם יש מתרגם הוא מוודא שהתרגום לא נכתב בהיבריש. הוא קו האש הראשון. הוא קורא את כל המחזות, מכיר את הרפרטואר בכל התיאטראות האחרים כדי שלא ייצא שהם יעלו מחזה על מוצרט ואנחנו על באך או ששנינו נעלה את אותלו, הוא צריך להביא מחזות מחו"ל, לדעת מה קורה בעולם, לדעת למי התיאטרון פונה, מה התקציב, מי השחקנים, מה הרפרטואר. הרפרטואר לא יכול להיות מורכב רק מדרמות, קומדיות או מונודרמות. הוא משמש כעין שלישית לבמאי, יושב בחזרות, מהווה תחנת ביניים בין השחקנים לבמאי, מסייע לצוות בהיכרות עם התקופה, עם התפקיד, הוא צריך לדעת לאן להפנות אותם כדי לקבל מידע נוסף. הוא עושה סוג של בקרה, לא על הבמאי, אבל הוא יושב בחזרות, רואה מה קורה ועובד בשת"פ עם הבמאי. להיות במאי זה מקצוע בודד וכשיש דרמטורג שיש לו אינטרס שתצליח, זה שונה מלהתייעץ עם העוזר. לפעמים הוא חייב להיות האיש הרע. זה שאומר שככה זה לא הולך, שזה לא עובד. זה לא קורה הרבה אבל זה יכול לקרות."

איזה כשלים למשל?

"יכול להיווצר מצב שהבימוי לא מתאים לקהל. שהוא נועז מדי, שיש בו עירום שמדליק את הבמאי אבל לא מתאים לקהל שומר מסורת שיגיע להצגה. שהמחזה ארוך מדי והבמאי לא מוכן לקצר אותו ואז ההצגה הולכת לאיבוד. יש בעיה לפעמים כשאנשים כותבים ומביימים את עצמם. נוצרים בורות מתים בהצגה כי הם לא מוכנים להוריד מילים. להיפרד מהן. לפעמים צריך להנחות להוריד. זה מקרה שמתערבים. הדרמטורג צריך להיות פוליטיקאי. יש במאים שמודים על זה ויש שלא מוכנים לשמוע פידבק. גם בזה נתקלתי. היו כאלה שסגרו בפני את חדר החזרות והקצו לי חזרות שרק אליהן אגיע, אבל בשביל זה יש מנהל תיאטרון."

צו שמונה לא דוחה פגישה

את עבודת הדרמטורגיה הראשונה שלה ביצעה מלמד עוד במהלך הלימודים. "בשנה השניה של התואר הראשון יש חובות הפקה, נוסף על הלימודים. בהפקה שבה הייתי אמורה להיות מנהלת הצגה לא מצאו דרמטורג, וגד קינר ביקש ממני להיות הדרמטורגית ב"אנטיגונה" של אנווי. הבמאית הייתה שיר גולדברג, היום במאית הבית של תיאטרון החאן, ואז סטודנטית מוכשרת בטירוף לתואר שני. זו הייתה ההפקה הראשונה שבה הייתי ממש מעורבת מההתחלה, עיבוד, תרגום, חיתוך, התאמה, היא נתנה לי להיות מעורבת בכל כדרמטורגית. כשסיימתי את ההפקה הזו הבנתי שזה לא רק משהו שאני רוצה לעשות אלא שאני גם טובה בו. יש לי קצת חשיבה מתמטית ואני מזהה תבניות בטקסטים, או היעדר תבניות. שנה אחר כך עשיתי דרמטורגיה לעדנה שביט בהצגה "שלוש אחיות". אחר כך גד קינר שכנע אותי להמשיך לתואר שני בבימוי, דרמטורגיה וכתיבה."

את ההזדמנות הגדולה שלה השיגה מלמד בדיוק אז. "ציפי פינס לימדה אותנו קורס שנקרא עבודת במאי-מחזאי. היא נורא התלהבה שיש מישהי שרוצה להיות דרמטורגית. יש הרבה במאים שעושים דרמטורגיה, אבל יש מעטים שמגדירים את עצמם קודם כל כדרמטורגים. אולי עשרה. בשנה הראשונה ישבתי עם שי בפסטיבל "פותחים במה" של בית ליסין, ראיתי את הפסטיבל ונפעמתי מהמחזאות הישראלית. פסגת העבודה של דרמטורג זה מחזה מקורי ועבודה עם המחזאי. אמרתי לשי "פה אני אעבוד". שי צחק עלי. נלחמתי להגיע לקורס של ציפי כי היה לי ברור שהיא הכתובת. כל הקורס שתקתי כי חששתי ממנה, אבל בסוף הקורס היו לנו שיחות אישיות איתה, ושלי נדחתה. בלבנון השנייה גוייסתי בצו 8 ל-31 יום. המזכירה שלה התקשרה וביקשה ממני להגיע לשיחה. עזבתי הכול, הגעתי על מדי ב' עם נשק. היא הייתה בשוק אבל זה משך את תשומת לבה. אמרתי לה שאני רוצה להיות דרמטורגית והיא הייתה נורא מרוצה."

הדרמטורגיה לא הייתה התחנה הראשונה של מלמד בבית ליסין. היא הציעה לי להתחיל מלהיות לקטורית ובחנה אותי עם שלושה מחזות. ישבתי בבונקר בצפון ואשכרה קראתי שלושה מחזות. כשיצאתי הביתה כתבתי חוות דעת. שלחתי לה בידיים רועדות ואחרי שבוע המזכירה שלה התקשרה וביקשה לשלוח לי עוד מחזות. כך עבדתי שנה בתור לקטורית ובסוף אותה השנה התחיל פסטיבל "פותחים במה" של אותה שנה. זה היה פסטיבל למחזאות ישראלית מקורית של בית ליסין, שהמנהל האומנותי שלו היה אבישי מילשטיין, הדרמטורג של בית ליסין. בשנה הראשונה הייתי הלקטורית של התיאטרון ועזרתי לו לסנן את התכנים לפסטיבל. בשנה הבאה כבר פנו אלי לעבוד מתחילת הפסטיבל, הפעם כדרמטורגית בפסטיבל. עבדתי בפסטיבל עד שהוא בוטל לפני שלוש או ארבע שנים מטעמי תקציב. קצת אחרי שהוא בוטל קיבלתי הצעה לבוא לעבוד בתור לקטורית ודרמטורגית בתיאטרון הספרייה של בית צבי. במשך שנה וחצי עבדתי שם, עזרתי בהפקות של בית צבי וכן הלאה, לפי הצורך.

אחרי שעזבתי את בית צבי לקחתי קצת חופש וחיפשתי אתגרים חדשים. בין לבין עשיתי הפקות קטנות בתיאטרונטו ובהבימה, כמתרגמת או דרמטורגית. עבדתי בתיאטרון תהל הלהט"בי על ההצגה "נשארה רק המועקה" על הרצח בבר נוער, וזו הייתה חוויה מדהימה עבורי. שקעתי לתוך העולם של הדרמטורגיה, אבל באתי גם לכתוב ולעשות דברים אחרים. המשכתי לעבוד עם תהל עוד תקופה  מסוימת. אחר כך עבדתי עם התיאטרון האפריקאי ישראלי, תיאטרון קטן, לא ממומן ולא אפשרי, בזכותו הגעתי לבית השגריר הניגרי. ביום העצמאות הניגרי. הם נתנו לנו תקציב, העלינו ותרגמנו מחזה בשם איניקפי. המחזה נכתב באנגלית על ידי מחזאי ניגרי והביאו אותו לארץ.  זו הייתה חוויה מטורפת, אבל התחיל לדגדג לי לחזור לעבוד במקום יותר מיינסטרים ופחות שוליים. התחלתי לחשוב איזה תיאטראות מעניינים יש שעדיין לא עבדתי איתם."

יידיש מבית אבא

מסתבר שכמאמר המשפט, לפעמים צריך להיות בזמן הנכון ובמקום  הנכון. ישבתי עם תומר כהן, חבר שאני מתייעצת איתו, וחשבנו. אמרנו לעצמנו שאנחנו יודעים איפה יש דרמטורגים, ופתאום חשבנו על היידישפיל. ראיתי מה הרפרטואר וזה מצא חן בעיני. אני באה מבית דובר יידיש, והייתי כותבת מכתבים ביידיש למשפחה של סבא וסבתא שלי כשהייתי קטנה. הלכתי לפגישה עם ששי קשת ביולי בשנה שעברה. כנראה הקארמה ידעה למה חיכיתי. מסתבר שקצת לפני כן ששי קיבל תקציב כדי לגייס דרמטורג, כך שכמו שהוא אמר, באתי משמיים. אמרתי לו שכנראה זה היה צריך לקרות עכשיו. מאז אני שם. אני מרגישה שם מאוד בבית. זה אחד המקומות הכי נעימים. תיאטרון שבו מפרגנים אחד לשני מאחורי הקלעים. אם מישהו נותן לך פידבק זה כי הוא רוצה שתצליח ולא שתיכשל, וזה לא מובן מאליו בעולם כל כך תחרותי. כשמישהו מחייך אליך ואומר לך שלום זה כי הוא באמת שמח לראות אותך. יש שם ניסיון להצעיר את השורות בשנים האחרונות. אני פוגשת שם במאים ומעצבים שלמדו איתי. הרעיון הוא לעשות שינוי ולהצעיר, בלי לפגוע בגרעין הקבוע שבא לצפות. זה אחד הדברים היותר מאתגרים שעשיתי כי יש הרבה מחזות שאני אוהבת שלא מתאימים. יש לי קאסט קבוע, ולהקת שחקנים קבועה שאני חייבת להשתמש בה. הם הבסיס, הם בסיס טוב אבל יש אילוצי גיל, מין, יכולות, תקציב, מספר הצגות, והמינון הזה בתוך רפרטואר, של דרמות יחד עם קומדיות, מינון בין מחזאות מקורית למתורגמת, מה מתרגמים, מה מביאים, אי אפשר שהכל יהיה כתבי שלום עליכם. הייתה לנו קומדיה של מולייר שהייתה הצלחה מפתיעה. המחזה כשלעצמו הוא פחות מוכר. זה לא החולה המדומה, הקמצן או אחד התותחים הכבדים, אבל יש שם את בודו. אחד היתרונות של העבודה שלי היא העבודה איתו. הוא איש מדהים. עלם חמודות. צלול כמו תער ושחקן בחסד. הוא עולה על הבמה והבמה פשוט נדלקת. השחקנים פשוט נקרעים. הוא היעקב כהן של האשכנזים. הוא כל כך מוכשר שלא יודעים מה הוא יעשה. הוא עושה את ההצגה. היו לי שיחות מאוד מעניינות איתו על התפקיד, על מה הוא עושה, נתקלתי בקבוצה הזו בשחקנים שרוצים לשמוע וללמוד, להבין את התפקידים יותר טוב."

סיפורי בראשית בשירים

בשבוע הבא (26.7), יגיע תיאטרון היידישפיל  להיכל התרבות מודיעין עם ההצגה "שירי גן עדן" . "זו הפקה מאוד מעניינת. הבאנו את ההפקה מחו"ל" אומרת מלמד "יש בה את שירי התנ"ך המבוססים על כתביו של איציק מאנגר. זו הצגה שרצה בניו יורק, והבאנו אותה לכאן יחד עם הבמאי. היא מספרת את סיפורי בראשית דרך שירים, סיפורים משעשעים, קומדיה מוזיקלית. שמונה שחקנים, ארבע נשים וארבעה גברים. אני מוצאת את עצמי נזכרת איך היו הסיפורים בתורה, מזווית אחרת. הקהל מת על זה. מה שנחמד זה שכשאלו הצגות מוזיקליות והשירים מוכרים הקהל שר ומצטרף. הוא מכיר את השירים ובא לשמוע אותם. זו הצגת "פיל גוד". יוצאים ממנה מחייכים ובמציאות שלנו עכשיו זה לא מובן מאליו. אני נוטה לקחת איתי כל פעם אנשים שלא מדברים יידיש כפרינציפ. יש כתוביות בצידי המסך, כך שזה לא רק לדוברי יידיש. כולם מביעים חשש שלא יבינו. שלא יצליחו לקרוא. בחמש דקות הראשונות מחפשים כתוביות, ואחרי חמש דקות זה נהיה חלק מההצגה, כמו בסרט. התרגום הוא סימולטני. גם אם יש טיפה שינוי זה מתורגם בלייב באותו רגע."

איך משלבים שחקנים צעירים לתיאטרון דובר יידיש?

"הצעירים באו מבית צבי ולמדו קורס יידיש. עובדים איתנו הניה עצמון, אשתו של שמואל ואימא של ענת, שעובדת איתנו על הגייה ודיבור, עוזר הבמאי נתן הכט שדובר יידיש נפלא ועוזר עם ביטויים ותרגומים. יפה לראות את החבר'ה הצעירים, קוראים את הטקסט לפני חזרות כדי להבין שכולם יודעים  לבטא וכן הלאה. הצעירים כבר נותנים הערות, הצעות וכו', וזה נורא יפה. לא רק הוותיקים. נחמד לראות שזה צומח. גם במאים שלא יודעים יידיש מבינים בסוף קצת. אני קוראת יידיש הרבה יותר טוב ממדברת. אפרופו אתגרים, באורך של מחזות כשמסתכלים על טקסט אפשר לחשב דקה של הצגה לפי עמוד בגודל מסוים ומרווח מסוים. ביידיש אותו עמוד ייקח שתי דקות. טקסט שלוקח בעברית 20 דקות ייקח 40 ביידיש."

איזה עוד הפקות יש ליידישפיל?

"זו ההפקה הפורמלית האחרונה השנה, אבל אנחנו מעלים גם ערבים של ששי קשת עם דוד דאור, הפקות קטנות יותר כמו "מחכים לגודו". יש לנו שני שחקנים צעירים, יובל רפופורט וניר שפיר. זה תפור עליהם. כל השחקנים צריכים לדעת לעשות הכול, כי אנחנו עובדים עם אותו קאסט. תיאטראות גדולים יכולים להביא את מי שהם רוצים, פה השחקנים שלנו, והם הבסיס כשאנחנו בוחרים הפקות. "מחכים לגודו" הייתה יוזמה של החבר'ה הצעירים. הם מחפשים ליצור לעצמם הזדמנויות. יש לנו עוד מעט ערב שנקרא "נשמה צוענית" שהוא ערב שירים עם קטעי קישור שמבוסס על הלהקה הצעירה שלנו. יש משהו נורא נחמד בקטע הזה שהחבר'ה הצעירים עושים דברים כיפיים ולאו דווקא מסורתיים. זו לא דרמה עם קונפליקט אלא יותר משהו סטייל "מרי לו". אנחנו עושים את "המלך ליר" כמחזה מחווה לשמוליק עצמון שאמור להיות המלך ליר. זו הפקת הדגל לשנה הבאה. לפניה סיפורי י. ל. פרץ שכותבים ומביימים איה קפלן ודורי פרנס. אחריו יעלה מחזה שכתבה חגית ניקולייבסקי רחבי שמבוסס על חייה של קדיה מולודובסקי. ליאורה ריבלין תשחק בתפקיד הראשי, אפרופו שחקנים אורחים. במסגרת ההפקות הקטנות שעולות עולה מחזה שאני כתבתי וביימתי בכיכובה של ענת עצמון. כרגע שמו ביי מיר ביסטו שיין, אבל זה ישתנה. הוא מבוסס על חייהן של האחיות ברי ששרו את צ'ירי בים צ'ירי בום, בללייקה ועוד. מחזה חצי ביוגרפי בכיכובן של ענת עצמון ומוניקה ורדימון. זה יהיה מוזיקלי מגניב ומלא שירים. בקריאה האחרונה של הטקסט אחת השחקניות פרצה בבכי. זו הפקה מלאה אנשים טובים וצעירים. שחר פרץ יעשה כוריאוגרפיה."

איך מתמודדים עם תקציב כמעט אפסי ביחס לתיאטראות הגדולים?

"התיאטרון הזה עושה קסם. הוא מצליח ליצור הפקות קטנות על בסיס מה שיש לנו. שאלתי על תלבושות להפקה שלי ושלחו אותי לעשות סיבוב במחסן במקום להזמין. בעולם אידיאלי הייתה לי מעצבת שעושה ותופרת בדיוק מה שאני רוצה, אבל יותר בוער בי שההצגה תעלה ואחר כך נוסיף מה שצריך. כל מי שעובד אצלנו בתיאטרון זה המקום שלהם. לא יכול להיות אגו, כי אנחנו לא יכולים לאפשר את זה. נעים זו מילת המפתח. אנחנו עושים דברים באהבה ורואים את זה. אחד היתרונות בלא להיות תיאטרון רפרטוארי גדול זו האפשרות לעשות ניסיונות. אם ההצגה שלי תצליח נוכל להעלות את זה כהפקה יותר מלאה. הרבה דברים התחילו אצלנו ככה. זו השאיפה של הדבר הזה. ששי מאפשר לקסם לקרות. יש לך רעיון? תשכנע אותי."

עם כזה עושר של הפקות, מי הקהל שמגיע בסופו של דבר לצפות בהצגות ביידיש?

"יש גרעין קבוע של בעלי מנויים, אבל יש זליגה של חבר'ה צעירים. ביחס לתיאטרון שפה, יש ביקוש גדול. הקהל מתחלק למבוגרים שבאים לשמוע את שפת אימם, חובשי כיפה סרוגה שבאים הרבה. זה מאתגר בגלל שיש הגבלה בתכנים. יש התעוררות בעיקר במרכז אבל גם בפריפריה. יש חבר'ה צעירים שלומדים יידיש מתוך רצון לחזור לשורשים, פגשתי בחור תימני שמדבר יידיש שוטף. זה חוצה קהלים. יש גם כאלה שבאים  כי זה כיף, כי זה נחמד להם. השורות המוצערות בתיאטרון עצמו עוזרות. כשמעצבת התפאורה שלנו, איה פלד, מעלה סטטוסים לפייסבוק החברים שלה מגיעים והם רואים ומביאים עוד. צעירים מביאים חשיפה. גם אני מביאה לא מעט אנשים שלא היו נחשפים לזה בנסיבות אחרות. כשבאים ונהנים מחפשים עוד. כשעושים הצגה טובה זה מביא אנשים. יש גם הרבה רוסים שבאים לראות הצגות של היידישפיל, ויש כתוביות גם ברוסית. אני לא יודעת אם זה בהכרח חשיפה לשפה מהבית או הרפרטואר של התיאטרון, אבל הם באים. תמיד משמח אותי לראות קהל צעיר. זה האתגר שלי והמטרה שלי, להביא יותר קהל צעיר. האתגר שלנו, ההליכה על הקו הזה שבין לרצות את הקהל המבוגר שהוא הגרעין לבין לקרוץ לקהל צעיר שימשיך לבוא אחרי שהקהל המבוגר כבר לא יהיה, כדי שתמשיך להיות ליידישפיל זכות קיום."

בתמונה ליהיא מלמד. "הייתי כותבת מכתבים ביידיש למשפחה של סבא וסבתא שלי כשהייתי קטנה". צילום אינגריד מולר