"כולם רוצים לחיות"

 מאת חנוך לוין. בימוי: אודי בן משה. שחקנים: רמי ברוך אבי טרמין, יצחק חזקיה, ענת וקסמן, איתי שור, יוסי גרבר, דבורה קידר, תמי קינן, יובל סגל, זיו קלייר, שלומי אברהם. מוסיקה מקורית: קרן פלס. תפאורה: לילי בן נחשון. הפקה תיאטרון הקאמרי 

אני בין אלה שהולכים שבי אחר יצירותיו וכתביו של חנוך לוין. חובבת לוין מושבעת שכזו, שבכל פעם שתיאטרון כלשהו מעלה מחדש משהו משלו, אני יודעת שאין סיכוי שאתאכזב.  כי הרי בסופו של דבר אף עיבוד, לא יוכל להוציא לגמרי את הלוין מהלוין על כל מאפייניו:  עולם אסוציאטיבי משלו, שפה מיוחדת, דמויות גרוטסקיות ואנושיות כאחד, סיטואציות מובהקות, וביקורת חדה וסמויה שיודעת להגיע ללב ולשרוט אותו לרוב באמצעות הומור מושחז. כך ש"וין וין". המשחק מבחינתי מכור עוד לפני שהשחקנים עלו לבמה.

הקומדיה "כולם רוצים לחיות" (עלתה לראשונה בקאמרי ב- 1985, בבימוי של לוין  ועם יוסף כרמון כפוזנא וג'יטה מונטה כרעיייתו פוזנבוכא) עוסקת כמו רבים ממחזותיו של לוין בנושא המוות ("את אני והמלחמה הבאה", "הזונה הגדולה מבבל", "חפץ", "קרום", "אורזי המזוודות", "יסורי איוב" ועוד). הפעם המוות מאיים על גיבור המחזה, שמנהל משא ומתן עם מלאך המוות, ושהוא ושאר סובביו בסופו של דבר מבטאים את מה שמעסיק את רוב דמויותיו של לוין: משמעות החיים, תכלית קיומנו, ומה הטעם בכל זה?

העלילה בעלת קווים השראתיים מהסיפור המיתי שכתב אוריפידס (ביום כלולותיה של אלקסטיס למלך תסליה, שכח  אדמטוס המלך להקריב קורבנות לארטמיס, ודינו נגזר למות אלא אם כן יימצא לו מחליף שימות תחתיו) נפתחת עם הרוזן פוזנא (רמי ברוך) שמתייסר וקובל על חרדל דיז'ון שהיה חסר בנקניקיה שאכל. עוד באותו יום הוא  זוכה לביקור לילי של עוזרי מלאך המוות, שבאים עם רשימה שמית מסודרת ומודיעים לו שהגיע זמנו. פוזנא מתמקח ומגלה בכלל שמדובר בטעות ברישום (צ' במקום ז'). מלאך המוות בכבודו (יצחק חזקיה) נקרא למקום כדי להחליט מה לעשות איתו. הלז מתרצה לבסוף ומעניק לו חנינה זמנית, בתנאי שימצא מחליף תוך שלושה ימים. מישהו שיהיה מוכן מרצונו למות במקומו. הרוזן השאנן, שבטוח שכולם אוהבים אותו, סרים למרותו, ומוכנים למות למענו מגלה שהמשימה קשה ממה שסבר. אף אחד לא מוכן לתת לו את חייו החל מאשתו, בניו, הוריו הקשישים, חולים הסובלים ממומים ומוגבלויות שונות, משרתו הנאמן,  אדם חשוך מרפא שעומד שעות לפני מותו, או אפילו סתם סיני (שהרי יש מיליארדים כמוהו).

על חגיגת המוות הצבעונית לפי מיטב המסורת הלווינית מנצח במקצועיות אודי בן משה שמצליח להעביר דרך הדמויות המגוחכות והגרוטסקיות את תאוות החיים שיש בסופו של דבר אצל כל בני האדם. "המוות הוא אישי ואינו עובר לסוחר" אומר אביו של פוזנא (יוסי גרבר), והמוות לא רק שאינו מבדיל בין צבע, לאום או מעמד, אלא מגיע לכל אחד ואחת.

בתפקידים הראשיים אוחזים ביד רמה רמי ברוך כפוזנא המשכנע כרוזן תחמן ואנושי כאחד, ענת וקסמן הנפלאה והתוססת כרעייתו פוזנבוכא, יצחק חזקיה המצויין כמלאך המוות (וגם כמגד עתידות זקן ומתופף), וזוג ההורים דבורה קידר האמא, ויוסי גרבר האבא, שלא צריכים לעשות הרבה כדי שנאמין להם, ושראויים על כל רפליקה ורפליקה למחיאות כפיים. דווקא שלומי אברהם, המגלם את במבה, המשרת הכושי של פוזנא, עם כל הכושי במבו שלו והמנאיירות המוגזמות, פחות נוגע. את המוזיקה הנהדרת למחזה כתבה קרן פלס, ועיצוב הבמה הוא פשוט ותכליתי.  בשורה התחתונה: קומדיה מהנה לפי מיטב המסורת הלוינית, שמשאירה חיוך גדול עם עצב בפנים.

(צילום יחצ)