סיפור ישן – חדש

מחזאי: ג'סי אייזנברג, תרגום: דורי פרנס, במאי: אבישי מילשטיין, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אורן דר, שחקנים: ויטלי פרידלנד, לאורה ריבלין, רפי תבור. הפקה תיאטרון בית ליסין.

המכנה המשותף בין שני גיבורי המחזה "סיפור ישן-חדש", היא בדידות, נתק וחוסר תקשורת של אנשים המייצגים את העולם של אז והעולם של היום. אבל אל תתנו לעלילת המחזה שמעמידה במרכז אישה ניצולת שואה, להטעות אתכם. כי בפועל מדובר בסיפור קליל ואנושי המתובל בהמון הומור ומאפשר הקשבה נוספת, מזווית קצת שונה, לסיפורה של ילדה שניצלה מהשואה. היא אף פעם למעשה לא הצליחה להתאושש וחיה בבדידות קשה. המפגש עם דור ההמשך, יוצר הקבלה בין הלבד שלה, לבין הבועה המבודדת שבה חיים הצעירים כיום, וחוסר התקשורת ביניהם מעמיק את הפער.

את הסיפור כתב ג'סי אייזנברג, שחקן קולנוע ומחזאי יהודי-אמריקאי, שמוכר לכם יותר כמארק צוקרברג מהסרט "הרשת החברתית", ושעל משחקו זה אף היה מועמד פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. ב-2013 עלה המחזה הזה (שנקרא במקור "הרוויזיוניסט") בהפקת תיאטרון ראטלסטיק למחזאים בניו יורק. אייזנברג בעצמו שיחק את דיוויד לצד ונסה רדגרייב (כמריה), והמחזה הפך מהר ללהיט (אגב, במהלך "צוק איתן", אייזנברג הוכיח שהוא גם לא פוחד מטילים, והגיע כאורח כבוד לפרמיירה בבית ליסין).

עלילת המחזה מתרחשת בעיר שצ'צ'ין שבפולין, שם מתגוררת מריה (ליאורה ריבלין), שאיבדה את כל משפחתה, שרדה במחבוא בבית פולני ושומרת באדיקות על קשר עם משפחה רחוקה מאמריקה. דיוויד (ויטלי פרידלנד) סופר עם מחסום כתיבה המתגורר באמריקה, הוא אחד מקרובי המשפחה שמגיע אליה לביקור, במטרה למצוא מקום שקט כדי לשכתב  את הספר השני שכתב. אלא שמריה שכל כך זקוקה לחום משפחתי וחיכתה לארח אותו כדי להפיג את הבדידות, מגלה שלבחור יש תוכניות אחרות. הוא אנוכי, מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, ורוצה שתניח לו לנפשו. בחדר שבו הוא מתארח, תלויות תמונות רבות של קרובי משפחה שלו מאמריקה שהוא אפילו לא מכיר, אבל היא יודעת את הסיפור של כל אחד ואחת. מריה מתעקשת לא לוותר על הקשר, ולאט לאט בדרכה מצליחה לחדור אל לבו. בין השניים נרקמת סוג של מערכת יחסים עד לרגע שבו נחשף סוד מהעבר, המשנה את הכל, ומוביל לסוף בלתי צפוי.

התפאורה הפונקציונאלית עם כל הפרטים הקטנים יוצרת תחושה ביתית, נעימה ומזמינה, ובליאורה ריבלין המגלמת את מריה, יש הכל וקל מאוד להתאהב. בווירטואוזיות מרשימה, היא יוצרת דמות משעשעת שנכנסת ללב, עם כל מיני מניירות קטנות (כמו להסתכל במראה ולסדר את השיער לפני שהיא עונה לטלפון). ריבלין מרגשת ומצחיקה כשהיא מדברת במבטא עברי-פולני רצוץ, וגם בפולנית מובהקת (שלא בטוח שמישהו בקהל מבין) עם ידידה זנון (רפי תבור), נהג מונית שתיין או כשהיא עונה לטלפון. האותנטיות הזאת ממחישה עוד צד של חוסר תקשורת בין הדמויות, שהיא בסוף הגשר ביניהם (כשהיא מדברת עם הפולני, דיוויד לא מבין, וכשהיא מדברת עם דייוויד, הפולני לא מבין). את העקשנות שלה והכמיהה לקשר, היא מצליחה להביא לביטוי דרך יצירת דמות מאופקת ואצילית שכל תנועה שלה מחושבת ומדויקת להפליא.

ויטלי פרידלנד בתפקיד דיוויד משכנע ביותר כצעיר אמריקאי מעצבן, אטום רגשית,  שרואה רק את עצמו, ולא מחובר לסביבה. ולרפי תבור, המגלם את זנון הנהג הפולני חובב הוודקה, יש נוכחות גדולה מאוד על הבמה, למרות התפקיד היחסית קטן. הקטע בה הוא עוזר למריה לגלח את רגליה בתער, הוא בין הקטעים החזקים בהצגה. בעיניים של דיוויד זה נראה כמשהו מיני שמעורר בו תחילה סלידה, אבל מסתבר שהמניע הוא רגשי לחלוטין, וקשור למשפחתיות החסרה לכל אחד מהם. בשורה התחתונה: דרמה אנושית ונוגעת, על פער דורות, בדידות, חוסר תקשורת וכמיהה למשפחה. משחק נפלא של כל השחקנים ובראשם ליאורה ריבלין המשתבחת עם הזמן. 

(צילום גדי דגון)