צ'כוב שלא הכרנו, הוא גם זה שכתב סיפורים קצרים והומוריסטים בתחילת דרכו, ומשניים כאלה בתוספת מונולוג של חתול רחוב מאוהב נרקחה הקומדיה הקייצית והמרעננת של תיאטרון החאן.
בסיפור הראשון "הצעת נישואין", לומוב (יואב היימן) ההיפוכונדר קופץ לבקר את שכנו צ'ובוקוב (יהויכין פרידלנדר) בעל האחוזה, כשבפיו הצעת נישואין לבתו. צ'ובוקוב ששמח להפטר מבתו נטליה (יעל טוקר), אינו מספר לה על ההצעה כדי להפתיעה, אולם כששני הצעירים נפגשים מתגלגלת השיחה לוויכוח שרודף ויכוח עד שעניין החתונה כמעט ונשכח. גם הסיפור השני "הדב" עוסק באהבה. הפעם גיבורת הסיפור היא פופובה (עירית פשטן), אלמנה שאיבדה את אמונה בגברים אחרי שגילתה שבעלה המת בגד בה. לכן היא מסתגרת בביתה ומסרבת לראות אנשים בכלל וגברים בפרט. אולם סמירנוב (דודו בן זאב), בחור מגודל ומגושם פורץ לביתה בניסיון לגבות את החוב שהותיר בעלה, ואינו מוכן לעזוב את הבית עד שיראה את הכסף. הם מתווכחים ורבים אבל הגבול בין אהבה ושנאה מעולם לא היה ברור, והדו קרב הופך לריקוד אהבה. או במילים אחרות של צ'כוב: "אין בכוחן של אהבה, קרבה או הערכה לאחד בינינו כמו שיש בכוחה של השנאה".
בין שני סיפורי הלב, שסוחפים בכל פעם לכיוון אחר, עובר חתול הרחוב אנטושקה (אריאל וולף), שרואה הכל מהצד ופוצח במונולוג חתולי על בדידות אהבה ומה שביניהן.
מלאכת הבימוי המקצועית הופקדה בידה ג'יטה מונטה, שיצרה ממתק, והצליחה להכניס תחת קורת גג אחת שלושה סיפורים מלאי הומור, באווירה נכונה ובשפה בימתית אחידה, הכוללת תפאורה (שיצרה המעצבת פאולינה אדמוב), תנועתיות רבה, והבעות פנים. השחקנים, שהוותיק בהם יהויכין פרידלנדר (המופיע בסיפור הראשון כאב הכלה ובשני כמשרת הקשיש שדומה לדמות הבאבא בובה המיתולוגי מ"זהו זה") משעשעים ביותר, ועושה רושם שנהנים מכל רגע. הגירגורים החתוליים, גמישות הגוף והמשחק של אריאל וולף כחתול רחוב, נוגעים ללב. יעל טוקר בדמותה של הבת המחוזרת והאינטרסנטית, משכנעת ונפלאה, ומילים טובות גם ליואב היימן הקורע מצחוק, ולשאר הצוות בהצגה. שורה תחתונה: הצגה קלילה, קייצית ומבדרת על אהבה ממון ומה שביניהם.
"שני קצרים וחתול"
מאת אנטון צ'כוב. תרגום: רועי חן. בימוי: ג'יטה מונטה. שחקנים: יהויכין פרידלנדר, יואב היימן, יעל טוקר, אריאל וולף, עירית פשטן, ודודו בן זאב. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב. מוסיקה: יבגני לויטאס. תאורה: רוני כהן. הפקה: תיאטרון החאן
