בסוף שבוע אחד, הועלו (למבקרים) על במות תיאטרון בית ליסין והקאמרי שתי קומדיות אירופאיות, שעל שתיהן ניצח הבמאי אלון אופיר ואת שתיהן תרגם דורי פרנס, כך שהחיבור ביניהן בכתבה אחת, יותר ממתבקש. מה שגם ששתיהן לא השאירו רושם עז, אלא רק סגרו את הפינה החמה הזאת של הקיץ, שבה בריזה קטנה של צחוק יכולה לצנן במעט את החום הגדול. קחו את זה בעיקר כבידור….
בגלל הטכניקה
"נשוי במנוסה" (שכתב ריי קוני הבריטי) היא פארסה. קומדיה "מוגזמת" עם עלילה מגוחכת ובלתי מתקבלת על הדעת, וכמובן מופע של דלתות נפתחות ונסגרות. היא די משעשעת (בתנאי שאתם אוהבים את הג'אנר) ובמיוחד ככל שהיא הולכת ומתקדמת, עד כי הפעם דווקא המערכה השנייה (שבמרבית ההצגות סובלת מנפילה) טובה יותר.
בעלילה, נהג מונית לונדוני בשם ג'ון סמית (שמואל וילוז'ני) מנהל חיים כפולים. יש לו שתי נשים, שני בתים ואת יומו הוא מחלק לשניים. חצי עם מרי (לימור גולדשטיין) וחצי עם ברברה (אנדריאנה שוורץ). הביגמיסט ונשותיו היו חיים בשלום ושלווה עד עצם היום אלמלא תאונה קטנטנה שהפרה סדרי עולם. ג'ון שחטף מכה בראש מפונה לחדר מיון, מבלה שם לילה שלם, והיות ויש לו שתי כתובות, והוא עם זעזוע מוח קל הוא חוזר בבוקר לבית "הלא נכון" בלו"ז היומי. זה היה גם איכשהו עובר בשלום לולא שני חוקרי משטרה עקשניים (אלי גורנשטיין המתולתל הגבוה והתאום הנמוך שלו עידו מוסרי – אחד לכל מחוז בהתאם לכתובת הכפולה) שמריחים שמשהו מסריח ונכנסים לפעולה. מרגע זה ג'ון ושכנו סטנלי (נדב אסולין הנפלא) עושים הכל כדי לכסות על האמת, מה שרק הולך ומסתבך, מסתבך והולך.
חוץ מזה יש בסיפור העלילה כמות נדיבה של "צחוקים" (די נדושים ולא שנונים) על סקס, שוטרים, והומואים כולל בובי פרנקליין (עמית רייס) שמדבר כנקבה ומענטז בשיקיות (אולי בניסיון ליצור דמות ריאליטי עכשווית) ועיצוב תלבושות שמזכיר את הדמויות של שנות השבעים מהסדרה הבריטית "מישהו מטפל בך": תלתלי אפרו, פדלפונים, שיער חזה חשוף, מיני רצוי בוורוד, ותסרוקות מנופחות. כל זה מוביל בסופו של דבר לקומדיה פרועה שמבחינה טקסטואלית היא רדודה, סטריאוטיפית וחסרת שנינות לחלוטין, אבל מאידך משאירה את הבמה למשחק פרוע ומטורף של מצבים אבסורדים, מצחיקים ומופרכים ששיאן בכך שאחת הדמויות דופקת את ראשה בקיר כלא מאמינה למה זה קורה לה…אז זה קורה, וזה טיפשי ומשעשע במידה. כך שבשורה תחתונה: אם סלספטיק או קומדיית מצבים קצבית (עם באמת שחקנים נפלאים) אך נטולת טקסט חכם ומשמעותי, יכולה לעשות לכם קצת שמח בלב, שווה ללכת ולראות.
נשוי במנוסה, מאת: ריי קוני, בימוי: אלון אופיר, תרגום: דורי פרנס, שחקנים: לימור גולדשטיין, אנדריאה שוורץ, שמואל וילוז'ני, עידו מוסרי, נדב אסולין, איוון לוריא, אלי גורשטיין, ועמית רייס, הפקה תיאטרון הקאמרי.
בגלל הטקסט
הקומדיה "ארוחת פרידה" שייכת כבר לצרפתים מתיה דלאפורט ואלכסנדר דה לה פאטלייר (שברזומה שלהם גם רשומה הקומדיה המצליחה "שם פרטי"). כאן כבר הטיפול הקומי בנושא העיקרי יחסים בין חברים נשען על טקסט שהוא יותר מתוחכם ומעודן, ואותו אלון אופיר שאחראי על הרעש בקומדיה הבריטית (לעיל) מרגיע כאן ובגדול.
בעלילה – בני הזוג לקר (יעל לבנטל ומורדי גרשון), מגיעים למסקנה שהמפגשים עם חבריהם מעיקים ומשעממים אותם וכדי לפנות לעצמם זמן לבילוי אישי עליהם לדלל את אותם מפגשים (או באנלוגיה לעציץ המיובש שבסלון ביתם "כדי שהעץ ימשיך לצמוח צריך לגדוע את הענפים המתים"). לשם כך הם מתכננים "ארוחת פרידה" שבה יזמינו אליהם בכל פעם זוג ממנו ירצו להיפרד, יכינו להם מחווה מרגש ומלא זכרונות, ואחר כך ימחקו אותם מהרשימה. כמובן שה"קורבן" לא יודע שהארוחה החגיגית היא שירת הברבור שתחתום את מערכת יחסיהם לעד.
בני הזוג רואייה נבחרים לפתוח את הפיילוט, אבל רק אנטואן (יובל סגל) מגיע, וכמובן הכל משתבש, והארוחה הופכת למפגש טיפולי הזוי שמציף את כל מה שטוטא והוסתר במהלך שנות החברות.
כוחה של הקומדיה הזאת, עם הרעיון הלא שגרתי הוא הפעם בטקסט ובדיאלוגים בין שלושת הדמויות שבאופן שנון קורצות זה לזו וסוגרות ביניהן חשבונות. יש בהצגה גם כמה סיטואציות משעשעות, אבל לא כאלה שגורפות פרצי צחוק, והכל כאן הרבה יותר מהוסס, מחושב, ועם הומור מעודן ורגיש. לעיתים יש גם רגעים ארוכים מידי (הידוק נוסף היה מועיל), אבל בשורה התחתונה הקומדיה הזאת מצליחה לעורר מחשבה, ושלושת שחקניה מפגינים מקצועיות ומשחק משכנע.
ארוחת פרידה, מאת: מתיה דלאפורט ואלכסנדר דל לה פאטלייר, בימוי: אלון אופיר, תרגום: דורי פרנס, שחקנים: יובל סגל, יעל לבנטל, מורדי גרשון, הפקה בית ליסין.
(צילום יחצ)
