אדיפוס: תיאור המקרה. מאת: סופוקלס, בימוי: חנן שניר, שחקנים: אלכס קרול, יבגניה דודינה/ מאיה מעוז, גיל פרנק, דבורה קידר, דב רייזר, מיכאל כורש, אהרון אלמוג, ג'אסן עבאס, הפקת תיאטרון הבימה.
אדיפוס המלך, אם כל הטרגדיות היווניות שכתב סופוקלס הופכת בעיבוד מפתיע ומאתגר (לצפייה) של הבמאי חנן שניר למעין מותחן פסיכולוגי על מטופל (אדיפוס) במוסד לחולי נפש, בעקבות הטראומה שעבר. הטיפול בו מתבצע בחלל ריק וקר כשמסביבו המטפלים/ חוקרי הרצח/ שהם גם חלק מקהל הצופים, משחזרים איתו את השתלשלות האירועים.
נתחיל בכך שהרעיון של הבמאי לקחת את תיאור המקרה של אדיפוס (שרצח את אביו, שכב עם אמו ועקר את עיניו) ולנתח אותו כקייס פסיכולוגי מותח הוא גאוני. הניסיון להיכנס למוחו של מי שחווה טראומה כזאת הוא מאתגר ומרתק, ובעצם הופך את כל הסיפור המיתי הזה למשהו הרבה יותר אנושי. גם בחירת הלוקשיין, בימת אולם הבימרתף האינטימי שנוגעת בקהל והופכת אותו לחלק מהעלילה (ומזכירה אמפיתאטרון יווני), וקאסט השחקנים המשובח מוסיפים לפרמטרים שהופכים את המחזה הזה למוצלח. מה שמתרחש על הבמה שהיא מעין שולחן ניתוחים הוא לא פשוט ואפילו מורכב (וכולל רגעים בלתי מפוענחים), אבל זה מרתק, מסקרן, אחר ומעלה בסופו של ערב שאלות פילוסופיות הרות גורל.
בעלילה תמצאו נבואה מסתורית החוזה רצח אב וגילוי עריות שמפעילה ומניעה את הדמויות. מגפה איומה מפילה חללים רבים ומאלצת את אדיפוס לחקור את סיבתה. על פי האמונה, רצח המלך הקודם שלא פוענח, הוא העילה למגיפה ועל אדיפוס מוטל לגלות את הרוצח. אחרי שהוא מגלה שרצח את אביו ונשא את אמו לאישה הוא עוקר את עיניו. המטפלים למעשה עוזרים לו לעבור את הטראומה כדי להשתחרר ממנה.
כאמור צוות השחקנים שרובם ותיקים (דבורה קידר, דב רייזר, אהרון אלמוג, גיל פרנק, מיכאל כורש, ייבגנייה דודינה, ג'אסן עבאס) מעולים כל אחד בדרכו (ושאפו לדבורה קידר בת התשעים שממשיכה לכבוש את הלב). לאלכס קרול שמגלם את אדיפוס יש המון כוח ונוכחות בימתית, למרות מעידות פה ושם באמינות הדמות במיוחד כשהוא צועק ויוצא מכליו (אובר דרמטיות). אבל בשורה התחתונה – מדובר במחזה שונה, מסקרן וראוי מכל הבחינות.
