כובעים ססגוניים, שמלות נפוחות, מטריות, בובות ועליהן שמלות מדהימות, כובעים מכל הסוגים, גלימות ומעילים מיוחדים ועוד אביזרים שמבצבצים מכל עבר הם התפאורה בביתה במודיעין של יהודית אהרון, מעצבת תלבושות וזוכת פרס התיאטרון (2015) על עיצוב תלבושות להצגה "הנשים העליזות מוינזדור" של תיאטרון החאן הירושלמי. ובעצם, זה לא מפתיע. מי שמכיר את אהרון יודע שהיא חיה ונושמת תיאטרון. מכורה לבדים, אביזרים, תלבושות ותפאורה. מאז שנולדה, נדבקה בחיידק התיאטרון והיום, 46 שנה אחרי, היא אחת ממעצבות התלבושות המוכרות והנחשבות בבארנז'ה הישראלית.

"אין כל כך הרבה מעצבים בארץ" היא מצטנעת ואומרת " יש בסך הכל רק כ-20 מעצבים שבאמת עובדים", אבל בפועל היא עובדת עם כל התיאטראות בארץ, מוזמנת לעצב את התלבושות של מיטב ההפקות הבימתיות בארץ וברוב הזמן, עובדת על שתיים או שלוש הפקות במקביל.

שושלת מפוארת

אהרון נולדה בוילנה, לאילן יוחסין מרשים במיוחד, שכלל את הגאון מוילנה אי שם במאה ה-16, קצת אחר כך את פרויד ואף סבא שהיה שר בממשלה הליטאית. כך שהציפיות בבית כבר מגיל צעיר היו גדולות. "נורא קשה לגדול במשפחה כזו" היא נזכרת "כל אחד במשפחה הגיע להישגים מאד גדולים ולכולם יש סיפורים מאד מרשימים, אז ברור שיש צפייה ממך להיות משהו."  שני הוריה היו מתכנתים ובתור ילדה שהצטיינה במתמטיקה, קיוו מאד שהיא תמשיך בדרכם ותבחר בקרירת מחשבים. אבל יהודית רצתה רק לצייר. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת וזה כל מה שרציתי לעשות".  מעבר לציור התעסקה אהרון בנערותה גם הרבה בתפירה. "אני תופרת לעצמי בגדים מגיל 15, כי המצב ברוסיה היה קשה בתקופה ההיא. אם היית רוצה להתלבש יכולת לתפור לעצמך או לממן תופרת. בגלל שסבא שלי היה שר בממשלה, הייתי הנערה היחידה בוילנה שהיו לה את כל מגזיני הבורדות  בבית . אז למדתי לתפור והייתי מכינה לעצמי המון בגדים. "

חיידק הבמה

את עולם התיאטרון גילתה כבר בגיל תשע. "זה היה תיאטרון יידיש קטן שכלל גם להקת מחול. כשהייתי בת תשע התחלתי לרקוד שם בכל מחזות הזמר ונהניתי מכל שנייה. שם הבנתי שתיאטרון זו מחלה, זה חיידק ואם אתה נדבק בו, לא יעזור, אתה חולה סופני. הייתי יושבת בלילות בתוך אולם חשוך ובין לבין בחזרות פותרת תרגילי חשבון ושיעורי בית לבית ספר. " כסגירת מעגל, עובדת אהרון היום גם עם תיאטרון היידישפיל בארץ. "בשנה שעברה עיצבתי שם את התפאורה והתלבושות להצגה 'כוכבים טועים' של שלום עליכם. זו היתה הפעם ראשונה שעבדתי שם, אבל היא בהחלט הרגישה סוג של סגירת מעגל. לחזור לתיאטרון שמדברים בו יידיש זה ממש לחזור לילדות. זה תיאטרון מקסים קטן משפחתי היה נורא כיף ובעיני גם הפקה מאד מוצלחת.."

הנחום מוילנה

באותו אולם תיאטרון בוילנה אף הכירה את מי שיהיה בעלה לימים, נחום, אף הוא מוילנה, כשבא לראות קונצרט בתיאטרון. למרות שאיפתה ללמוד אומנות ואופנה, את בית הספר התיכון היא סיימה בגיל 17 במגמת מחשבים, לפי בקשתם של הוריה. שנה לאחר מכן, בשנת 1989, היא ונחום נישאו, עלו לארץ והתיישבו בקיבוץ יגור ליד חיפה. "זה היה נראה לנו כמו הרפתקה." משחזרת אהרון, "בבית תמיד דיברו על זה שצריך לעלות ארצה, אז כך המשפחות תמכו ובאמת, כעבור חצי שנה גם הם הגיעו אחרינו." כשנחום המשיך בלימודי מחשבים בטכניון, ניסתה יהודית להתקבל למגמת עיצוב בויצו חיפה, אולם זה לא צלח  והיא החלה לעבוד בחנות יצירה ובמקביל למדה ציור אצל מורה בחיפה.

לזוג נולדו שני בנים, טל ושניר ובשנת 1997, עברה המשפחה למודיעין. למרות ניסיונות רבים במגוון עבודות, בינהם גם בעולם ההייטק כמנתחת מערכות, אהרון הרגישה תמיד שהיא חייבת לחזור לצייר וליצור. "פשוט לא יכולתי יותר בכל העבודות האחרונות. אני הכי מאושרת כשאני מציירת".

בגיל 28, חזרה לצייר, במקביל לעבודה בהייטק. "החלטתי שאני חייבת לחזור לצייר. יום אחד, התקשרתי למורה שלימדה אותי ציור בחיפה ואמרתי לה שאני חוזרת. היא קיבלה אותי בתנאי שאקפיד על שיעורי הבית שתתן לי בציור. הייתי עובדת בבוקר, חוזרת הביתה לילדים, מאכילה, רוחצת, ישנה שעתיים ומציירת בלילה. בימי שישי נסעתי לחיפה, שלוש שעות לכל כיוון בשלושה אוטובוסים רק כדי לצייר אצלה ולחזור. "

קריירה בתיאטרון

המפנה בחייה קרה כשצפתה בהצגה 'שלוש אחיות' בתיאטרון גשר ויצאה ממנה מוקסמת. "הייתי ב'וואו'. אמרתי לעצמי שאני מוכנה להיות הבורג הכי קטן במערכת שם, רק שיקחו אותי להיות שם. בתוכניה של הצגה אחרת, ראתה שמעצב התפאורה של התיאטרון, מלמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. אהרון החליטה להרשם. "אלה היו לימודים מאד תובענייים וקשים אבל נהניתי מכל שנייה. עשינו המון סקיצות ומקטים וזה היה מרתק." בשנה השלישית ללימודיה, בשל העומס, גרה במשך שנה בסטודיו באוניברסיטה. "אמנם היו לי ילדים בבית אבל במקום ללמוד ולעבוד עד אחת עשרה בלילה ואז להתחיל לנסוע חזרה למודיעין, ולחזור לתל אביב למחרת בבוקר, פשוט עברתי לגור בחדר עיצוב באונבירסיטה. זה היה אחלה סטודיו. זה היה החדר היחיד באוניברסיטה שדפקו בו על הדלת לפני שנכנסו."

ההשקעה בדיעבד השתלמה. בדרך כלל לא נהוג לעצב תלבושות כבר בתואר בראשון, אולם בעקבות המלצת ראש המגמה, בשנת 2003 כבר עיצבה אהרון תלבושות לתיאטרון הקאמרי. ההפקה השנייה היתה עבור תיאטרון חיפה, שם היתה כבר מועמדת לפרס התיאטרון על התלבושות בהצגה "הדוכסית של אמלפי" (תיאטרון חיפה). משם הכל החל לרוץ. מאז, עיצבה כבר אהרון תפאורה ותלבושות כמעט בכל התיאטראות בארץ.  עם זאת, תיאטרון הבית שלה, הוא תיאטרון באר שבע, אליו היא חשה הערכה רבה. "באר שבע זה בעיני התיאטרון הכי מעניין שיש היום בארץ." היא אומרת, "יש שם שני מנהלים צעירים, רפי ניב ושמוליק יפרח, שפתחו גם בית ספר למשחק ותיאטרון לילדים בבאר שבע. הכל תוסס ונורא כיף שם. הגעתי ל'הבימה' עם  בקשות לתפאורה וחלק הסכימו וחלק לא, חלק לא הסכימו להקים לי בכלל. כשאת מגיעה לבאר שבע, שואלים אותך ישר מה אפשר לעזור לך כדי שמה שאת רוצה שיקרה, יקרה. בפועל, עובדי הבמה מנהלים את התיאטראות הגדולים."

בימים אלה סיימה לעבוד על התלבושות להצגת 'מלכת השלג' (של תיאטרון לילדים ולנוער באר שבע) והיא עובדת במקביל על התלבושות ל 'מותק של פסטיגל' ועל הצגה חדשה בתיאטרון החאן, שמיקי גורביץ כותב.

ספרי לי על תהליך העבודה שלך

"בהתחלה אני מקבלת מחזה, ולאחר הקריאה שלו, אני הולכת להיפגש עם הבמאי. לבמאי יכול להיות חזון אחד ולי אחר לגמרי ואז זה דיאלוג מה יותר נכון להפקה הזו. צריך להחליט על איזה תקופה מדובר, באיזה סגנון, האם הקונספט יהיה ריאליסטי או  פנסטסי. לאחר הפגישה הזו אני מנסה להתאים לכל דמות את התלבושות שלה, עד שזה מגיע לתופרים לביצוע."

עד כמה זה מותאם לשחקנים הספציפים?

"זה מותאם מאד. לרוב אני מכירה את השחקנים, יודעת מה מתאים לזו ומה פחות לזו. אני מכירה את השגעונות של כל אחת, יש אחת שלא אוהבת קצר, אחת לא שאוהבת צמוד. יש אחת שלא מרוצה מהברכיים שלה ואחת שמעדיפה רחב. אני משתדלת מראש להתחשב בדברים האלה מההתחלה כשאני מציירת את הסקיצות כי אני יודעת מה לא יעבור אצל השחקנים, מה הכי יהלום אותם. אני חושבת שבכל מקרה, הבגד צריך להחמיא לשחקן. גם אם את עושה את המכשפה הכי רעה בעולם, הבגד צריך להחמיא לה. מעצב תלבושות הוא בהחלט גם פסיכולוג. זו עבודה עם שחקנים, עם כל הקריזות שלהם, בה אתה צריך להקשיב ולהיות נחמד ולהתחשב. תמיד צריך למצוא את הפשרה. אני לא חושבת שיש דרך אחת ויחידה להלביש את הדמות ולכן אם שחקן לא אוהב את הבגד, הוא לא ירגיש בו נוח ואז אני ישנה אותו למשהו שיתאים."

מהיכן ההשראה?

" אני מחפשת כל הזמן השראה וכיוונים ורעיונות. מחפשים באינטרנט, בספרי אומנות  ובתערוכות. אני תמיד מסתכלת גם על ההפקות האחרות שנעשו לאותו מחזה כדי לא לחזור בטעות על אותם דברים. לפעמים אני מחפשת ממש את הדברים האמיתיים, כלומר, את השמלות האמיתיות שלבשו בשנות השישים נגיד. אבל זה תלוי על איזו תקופה מדובר. עד שנות הארבעים אי אפשר ללבוש את הבגדים כי הם פשוט לא ישרדו כביסה והופעות. מהארבעים ואילך כבר אפשר."

בעקבות כך, חלק משמעותי מהזמן שלה מעבירה אהרון בחיפושי בגדים מקוריים או חיפושי בדים. "אני מבלה בנחלת בנימין לפעמים שעות על גבי שעות עד שאני מוצאת את הבד הנכון. לפעמים אני מציירת סקיצה ואחר כך משנה אותה לפי בד יפה שראיתי בחנות ופתאום נראה לי יותר מתאים. אני מאד אוהבת חומרים, אוהבת לדבר עם הבדים ובעיקר אוהבת את החיפוש הזה. למצוא את המלמלה המדויקת שמתאימה לבד המסוים. זה סוג של מכונת זמן כזו כי היום אני במאה התשע עשרה ומחרתיים אני בפנטזיה ואז חוזרת למלחמת העולם השנייה ובמקביל יש לי את הבארוק.בכל הפקה אני בתקופה אחרת, בסגנון אחר. "

אהרון חווה בעבודתה לא רק תקופות שונות של עיצוב, אלא גם מקצועות שעוברים מהעולם. "לא פשוט למצוא בעלי מקצוע טובים לעבוד איתם היום בעיצוב תלבושות. יש ארבעה חמישה תופרים טובים בארץ, כובענים כמעט אין בכלל. לכי תמצאי היום סנדלר שיכול לבנות לך נעל  מיוחדת מותאמת למידה."

בשנת 2015, זכתה אהרון בפרס התיאטרון הישראלי על עיצוב תלבושות להצגה "הנשים העליזות מוינזדור".  

חשבת שתזכי?

"ממש לא חשבתי שאזכה בפרס. נחום אפילו לא רצה לנסוע איתי, אז נסעתי לבד באוטובוס והתלבשתי שם. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהייתי מועמדת לפרס, תפרתי לעצמי שמלה מיוחדת והכרחתי את נחום ללבוש חליפה ובדיעבד זה הרגיש די מגוחך. זה פרס התיאטרון הישראלי, חום אימים, זה לא אוסקר. כששמעתי שזכיתי, הייתי ממש מופתעת. כמובן שלא הכנתי מראש נאום כי לא חשבתי שאזכה. מרוב שהייתי המומה, עליתי לבמה, לקחתי את הפרס ואמרתי תודה והלכתי. אנשים אחר כך שאלו אותי מה זה התודה הקצרה הזו, למה לא אמרת משהו. אבל עם זאת, ברור שזה מעמד מאד מרגש כי זו בעצם תעודת הוקרה על עבודה מאד קשה."

ספרי לי על "הנשים העליזות מוינזדור"

" זו היתה הפקה מאד כיפית של תיאטרון החאן שגם בו אני מאד אוהבת לעבוד. החאן הוא תיאטרון קטן ומקסים, מאד משפחתי, כי זו להקה כמו היידישפיל שקיימת כבר כ-25 שנה. גם פיסית זה מקום קטן, שני חדרי שחקנים וסלון שכולם יושבים בו יחד ובמה קטנה ואולם קטן. תענוג לעבוד באווירה כזו חמה.  "הנשים העליזות מוינזדור" היה כיף כי זה גם שיקספייר והפקה של הבמאי אודי בן משה, שתענוג לעבוד איתו, שנותן המון חופש. ההנחיה של אודי היתה שאנחנו עושים את זה בשנות השישים, בטופ של הטופ. אם את שואלת אם זו ההפקה הכי יפה שעשיתי, אני לא יודעת. היא בהחלט היתה מושקעת ומיוחדת מאד.  אני חושבת שעשיתי די הרבה הפקות שהן מרשימות אבל כל הפקה זה בסגנון אחר כך שנורא קשה להשוות בינהן. למשל, עשיתי את חתונת הדמים בתיאטרון באר שבע.  זו הפקה מדהימה, עם תפאורה ותלבושות שאין בארץ בסגנון הזה. הפקה שאני מאד גאה בה והיא ירדה אחרי עשרים ומשהו הצגות כי היא לא נקנתה."

הפקה מאתגרת נוספת שעשתה היא 'הדיבוק' עם רינה ירושלמי. "היה נורא מעניין לחפש מקומות השראה כי לכי תחפשי שדים, אין שדים ביהדות. למצוא איפה כתוב משהו בנושא או אמנים עכשיוויים שמציירים בהשראת מיסטיקה יהודית  זה תהליך נורא מעניין".

מיליון דולר בשקל

העיצובים של אהרון מרשימים ביותר, אבל כשמדובר בתקציבי התיאטרון בארץ, מתברר שלא פשוט להפיק אותם. "מצב בתי התיאטרון בארץ הוא על הפנים." אומרת אהרון. "זה נושא באמת כואב. התקציבים הם לא גדולים ומצמצמים כל הזמן יותר ויותר. זה גורם לכך שאנחנו צריכים להמציא כמעט בשקל בגד שיראה לפחות מליון דולר. משתמשים הרבה בחומרים שיש במחסנים אבל לא תמיד אפשר והרבה חייבים לתפור. בסופו של דבר, יש תקציב שצריך להכנס אליו. הפנטזיה היא באמת שיהיה תקציב אינסופי ויהיה זמן ובעלי מקצוע. אבל מרוב זה שאני שנים עושה הפקות של מיליון דולר משקל, אני חושבת שאם תתני לי מיליון דולר לא אדע מה לעשות עם זה. ב"מותק של פסטיגל"  למשל שיעלה בחנוכה הקרוב, זו הפקה ענקית, אבל יש לי בערך אלף שקל לבגד כולל תפירה וחומרים. זה כלום."

על המצב הלא  מזהיר של התיאטראות בארץ מעידה העובדה "שסגרו עכשיו את נחמני וגם את תיאטרון מלינקי. זה עצוב מאד כי אלה היו שני תיאטראות אמנותיים עם שפה משלהם. עם זאת, אני לא חושבת שהתיאטרון יעלם כי אם ההצגה טובה תמיד יהיה קהל".

אוסף של בגדים

הפרטים הקטנים והאותנטיות חשובים לאהרון ועם השנים החלה לאסוף פריטי לבוש עתיקים.  עכשיו יש לה אוסף של מאות רבות בבית. "יום אחד גיליתי שאפשר לקנות בגדים ישנים באיביי והתחלתי לאסוף את הבגדים כדי להבין איך זה היה תפור. רציתי לדעת איפה היו עצמות במחוכים, איך הכל נקשר. ולכן אני תמיד אוספת. אני חיה בשוק הפשפים כי שם את יכולה למצוא פתאום שמלה משנות הארבעים, יש אפילו שמלות של שנות העשרים בשוק. אם אני מוצאת משהו אני תמיד קונה כי אחרי זה לא תמצאי את זה. אני משתמשת באוסף הרבה פעמים, לפעמים אני מוכרת אותם לתיאטרון או משכירה את זה לצילומים. הרבה פעמים אני מחפשת שמלה ואז אני יכולה פשוט לשלוף מהבית, או כובעים או משקפיים מטריות. לפני שלוש שנים הצלחתי לקנות שמלה משנת 1870 בארבע מאות שקל  בלבד. פשוט זכיתי בה. זו היתה באמת מתנה מדהימה לעצמי. זה באמת פריט מוזיאוני עם כל התחרות שלה, החצאיות התחתונות. את לא יכולה להגיע לתפור כאלה אם את לא רואה את המקור ומבינה באמת איך הם קשרו ותפרו את הדברים."

ויש לה גם חלום לפתוח מוזיאון. "החלום שלי שיום אחד בארץ יהיה מוזיאון לתולדות הבגד. זה חלום כי אם אני רוצה לראות איך היה תפור בגד במאה ה-19, מלבד ארכיון בשנקר, אין שום מקום בארץ שאת יכולה לראות בגד אמיתי, לראות באיזה בדים השתמשו. "אני רוצה שיהיה מוזיאון שיגיעו לראות, לגעת ולהבין. שיהיו בגדים מקום המדינה, בגדי פלמ"ח, בגדים של 'אתא' ו'משכית'.  זה חלק מההיסטוריה שלנו  ואח"כ אפשר לדעת איך לתפור שמלות של שנות העשרים, הן היו שמלות עם גזרות מטורפות מהממות."

העיסוק המתמיד באופנה משפיע על הלבוש הפרטי שלך?

"אני לובשת כבר הרבה שנים סגנון מסוים שלא ממש שייך לאופנה יומיומית. אבל את צודקת, הלבוש שלי היום נורא משעמם אותי. הייתי מאד שמחה ללכת עם כובעים יפים ומרשימים, אני נורא אוהבת כובעים. אבל בארץ, אין תרבות של כובעים ואם את הולכת עם כובע ישר שואלים אם את דתייה. בשנים האחרונות, יש מגמה בקטנה של כובעים, עם כל השמש, אני מקווה שזה ייכנס יותר. "

בתמונה: יהודית אהרון. "אני הכי מאושרת כשאני מציירת", צילום: אינגריד מולר