הם יורים גם בסוסים
שמונה זוגות הרוקדים עצמם לדעת, מתחרים על במה בתחרות מרתונית אכזרית ללא הפסקה וללא שינה במשך 1000 שעות. הזוג האחרון שישרוד על הבמה יזכה ב-5000 דולר (ברוטו). התקופה היא שנות ה-30, שנות המשבר הגדול של אמריקה. הזוגות שהגיעו רעבים ללחם, נלחמים עד מוות בניסיון לנצח, ותוך כדי הריקודים חושפים את המצוקה והייאוש שדחפו אותם להגיע לתחרות. הם רבים ומתפייסים, מתייאשים ומתנחמים, ועושים הכל כדי להגיע ראשונים למרות הסיכויים האפסיים. מאחורי השואו הנוצץ נחשף עולם הבידור במערומיו, הזיוף שבו, והצביעות של אנשים מניפולטיבים, המנצלים את המשתתפים, ופועלים ממניעים כלכליים גרידא בשם הרייטניג.
זהו סיפור עלילת המחזה, המבוסס על ספרו של הוראס מק'קוי מ-1935, שעובד גם לסרט ידוע בכיכובה של ג'ין פונדה (כגלוריה). המחזה הזה בדומה לספרו הדיסטופי של ג'ורג' אורוויל 1984 (שנכתב בשנת 48 והיה מעין חיזיון העוסק בהרס התרבות האנושית בעולם טוטליטארי), חזה את מה שקורה היום בעידן הריאליטי. תוכניות טלוויזיה עם משימות תחרותיות מורכבות, מעמידות את המשתתפים במצבי לחץ שונים וקשים. למרות שהמניע של משתתפי הריאליטי גרסת שנות האלפיים הוא תאוות פרסום כמקפצה לעולם הבידור, והתחרות אינה על החיים והמוות, עדיין בכל תוכנית מלוהקים אנשים קשיי יום, עם בעיות כלכליות, חברתיות, רפואיות וכן הלאה, שמוכנים לחשוף עצמם ברגעים מביכים וקשים, כדי לזכות בכסף או לפחות בכמה רגעי תהילה. הקהל בתמורה מקבל בידור מציצני, המוני וזול, וככל שהתוכנית תרד חזק יותר לחייהם של המשתתפים, כך מדד יתעצם מדד הרייטינג.
מאמץ רב הוטל על שחקני ההצגה הנפלאים, שבמשך שעה וארבעים וחמש דקות (שמרגישים כמו אלף שעות), באמת לא מפסיקים לרקוד על בימת קוליסאום עגולה לאילוף סוסים. לצלילי המוזיקה הבלתי נגמרת הם מחוללים לקצב הסווינג, הצ'רלסטון, הקוויקסטפ, פוקסטרוט, הטנגו והואלס אנגלי. וזהו שואו לכל דבר. בכל פעם מופנה הזרקור אל זוג אחד, אבל הפוקוס הוא על גלוריה (אנה דוברוביצקי) ורוברט (אודי רוטשילד). היא לוזרית סדרתית שעבורה הזכייה היא בגדר הישרדות או מוות. הוא במאי צעיר שחיפש השראה, מצא עצמו על רחבת הריקודים, ולבסוף מעורב במותה של גלוריה. אלא שאת הפוקוס שאמור להיות על בני הזוג גונב במחזה שלמה בראבא, כרוקי, המנחה הבלתי נלאה של התחרות. הליהוק של בראבא לתפקיד הזה תפור למידותיו והוא עושה אותו נפלא, אבל בו זמנית נוכחותו הבימתית מאפילה על המשתתפים האחרים בכללם גלוריה ורוברט שהם גיבורי הדרמה. בראבא יוצר בקסם רב דמות כריזמטית וחלקלקה, בוטה וגסת רוח. הוא איש מקצוען שלא רואה ממטר אחרים, חסר רגישות, ומשעשע , וכל מה שמוביל אותו איך להכניס עוד לקופת המופע, גם על חשבון האנשים המסכנים, שהם לא יותר ממספר בתחרות.
גם רמי ברוך, המגלם את הארי החייל, משכנע ביותר, ומספק רגעים של נחת לכל מי שחצה את שנות החמישים כשהוא מפזז בריקוד סטפס בקלילות רבה.
ההצגה הקצבית, בהפקה משותפת של הקאמרי ותיאטרון חיפה, מעבירה בתשעים וחמש דקות ללא הפסקה מין תוכנית ריאליטי מרהיבה ביופייה עם מוזיקה נהדרת, ריקודים יפים ומשחק טוב. אבל היא כאין וכאפס לעומת תוכניות הריאליטי שאנחנו מכירים מהמסך, כי המלחמה כאן היא קיומית ואמיתית. מאחורי המופע הנוצץ והבידורי עולה אכזריות, חוסר אנושיות וכאב גדול על כמה רחוק מוכנים ללכת בתעשיית הבידור כדי לספק את קהל הצופים. בתחרות הריקוד המרתונית ידעו הזוגות שרקדו עד מוות, כי מחוץ לתחרות אין להם שום תקווה. בימינו לעומת זאת, למשתתפי שלל תוכניות הריאליטי יש דווקא תקווה וסיכוי, שביום שהם יצאו מהתוכנית (גם אם לא זכו בה), חייהם ישתנו ללא היכר. ואני תקווה שיוצרי הז'אנר הזה ששוטף אותנו מכל כיוון, יתעשתו רגע לפני, ויעצרו. כי כשהתחרות על הרייטינג יוצאת משליטה, אין לדעת לאן זה עוד יגיע.
הם יורים גם בסוסים
מאת: הוראס מק'קוי, עיבוד: שלומי מוקוביץ, בימוי: דדי ברון, שחקנים: שלמה בראבא, יוסי טולדו, אנה דוברוביצקי, אודי רוטשילד, מיכל ברנשטיין, נאור זילברמן, רמי ברוך, עדי ארד, יואב בר לב, טל בלנקשטיין, נדב אסולין, מאיה מעוז קפטן, אפרת ארנון, יעקב תמרי, מיטל כרמלי, תחיה דנון, מעיין אשכנזי, דורון ישנסקי, מאיה קופציק, עמית לוי. כוריאוגרפיה: אביחי חכם, אורון דהן, עיצוב תלבושות: דנה צרפתי, עיצוב תפאורה: דנה צרפתי, תאורה: קרן גרנק. הפקה: תיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה.
(צילום יוסי צבקר)
