להצלחה אבות רבים אבל הכישלון הוא יתום. לכאורה זאת יכולה להיות תמצית סיפורו של שמואל גונון, גורודיש, מי שנשא על כתפיו את תהילת מלחמת ששת הימים, הפך לסמל כישלון מלחמת יום הכיפורים, ומי שעומד במרכז הדרמה שכתב וביים הלל מיטלפונקט. אבל הסיפור האמיתי של גורודיש הוא במראה שמציב לנו הבמאי כשיקוף למה שקורה כאן ועכשיו ממבט מרוחק אל אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה. הם אלו שמאפשרים להעביר ביקורת ומסרים, שמכים חזק בבטן הרכה, מהדהדים, ולא נותנים מנוח. הוא שהיה הוא שיהיה, האם בכלל נתפכח?

העלילה הגורודישית קורצה מחומרים של מדינת ישראל לדורותיה: יוהרה צבאית, שיכרון כוח, אטימות מוסדית, תככים פוליטים, ועדות חקירה (כסת"חים משומנים), הטרדות מיניות (אז כנורמה מקובלת), פוסט טראומה, הלם קרב, חללים, מלחמות ואין ספור דיבורים על שלום.

המחזה נפתח בשדה תעופה בשנת 1987. העיתונאי אדם ברוך בדרכו לראיין את גורודיש, האלוף גורודיש, שהגלה עצמו מהארץ, וכורה יהלומים באפריקה, בבדידות. לגמרי לא מזהרת. שמואל גורודיש (גונן) בוגר ישיבות "עץ החיים", ו"מרכז הרב" נלחם במלחמת השחרור, ואף נפצע כמה פעמים. ב-1966 מונה למפקד חטיבה שבע, ונודע כמפקד קפדן ובלתי מתפשר בכל הנוגע למשמעת. במלחמת "ששת הימים" קנה לו תהילה כמפקד החטיבה שניהלה את הקרבות הקשים בהבקעה לחאן יונס, רפיח אל עריש ועד למול איסמעיליה. בקרבות אלה התפרסם כ"חשוף בצריח" וכונה "פאטון הישראלי". ב-68 כמפקד כוח שריון ניהל את הקרב מול המחבלים בעיירה כראמה, וכמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד פיקוד דרום והופקד על החזית הקשה.

אחרי המלחמה ההיא, הואשם במהלכים שגויים, והודח מתפקיד אלוף הפיקוד ומאוחר יותר בעקבות ועדת אגרנט גם הושעה בתפקידיו בצה"ל. ב-76 גורודיש (שאמנם השעייתו מצה"ל בוטלה אבל הומלץ שלא ימלא תפקידים פיקודיים) מחליט לפרוש מהצבא ופונה לעסקים, מעבר לים. בין השאר כפעיל בקיסרות המרכז אפריקאית כבעל זיכיון לכריית יהלומים.   

הסיפור הבימתי על עלייתו ונפילתו של המטאור, העובר בין עץ הדקל תחתיו יושב גורודיש באפריקה לבין מלחמות ישראל, הופך בהפקה הזאת לחוויה חזקה ונוגעת. התפאורה המדהימה כוללת במה משופעת שעליה משורטטת מפת סיני. בעומקה שפת התעלה- שם מכים תופי המלחמה ואורות מסנוורים, כשהקרבות ניתשים, והאפקט הוא עוצמתי ומרשים.

נתן דטנר כגורודיש במשחק משכנע ומשובח פלוס פלוס מצליח ליצור דמות חזקה, כריזמתית, מורכבת אך גם אנושית וישראלית כל-כך. לצדו אלון דהן כאפשטיין – חייל טוראי שצמוד  לגורודיש ממלחמת ששת הימים, ועד ימיו באפריקה – מגלם היטב דמות מעניינת שמצד אחד מגלה נאמנות עיוורת והערצה לגורודיש, ומצד שני מבקרת אותו ומסמלת את רגעי ההתפכחות אחרי המלחמה ההיא. הוא זה שמנסה לפתוח את עיניו של גורודיש למציאות ובעצם הוא זה אנחנו.

תפקיד נוסף וחשוב מגלם יובל סגל כחייל פרידמן, שדמותו היא סימבול של המצפון הלא שקט שיש לכל מפקד בשטח. פרידמן לא מצליח להשתחרר מרשת ההסוואה שצמודה אליו גם במותו, ומהלך כצל אחרי גורודיש עד הרגע בו הוא גורודיש החשוף בצריח משתחרר מההסוואה שלו (שלנו), ומשחרר את החייל.  

יש עוד המון שחקנים נפלאים בהפקה הזאת שממלאים תפקידים קטנים אך משמעותיים כמו אום נאג'י (עדנה בליליוס) שהיא עיוורת ומעין חוזת עתידות שמנסה להאיר את עינו של גורודיש במהלך כמה צמתים בחייו. אוהד שחר בתפקיד העיתונאי אדם ברוך, מוטי כץ כמשה דיין, עידו מוסרי בתפקיד פחימה, ודון נאדל כגולדה. כולם במשחק מצוין מוסיפים למחזה אותנטיות ורגש.

עוד נדבך שהופך את ההצגה הזאת להצגה מרתקת הוא המוזיקה שנעה בין צלילי אקרודיון עם השירים של פעם, רעם תופי המלחמה המהדהד פעם כסמל לניצחון ופעם כשבר גדול, ומוסיקת רקע שמתאימה לאווירה.

את שתי המלחמות הללו, חוויתי כילדה. אחת התמונות החקוקות בזכרוני הוא של חייל שכן, שכשרצנו למקלט נתקלנו בו רץ עם נעליי צבא אדומות וחיוך ענק לטנדר שאסף אותו, ומאז לא חזר. בהצגה הזאת, דמותו שבה וריצדה לעיני כאילו היה זה אתמול, ויומיים אחרי עוד מצאתי עצמי מהרהרת. נראה לי שזה מה שתעשה ההצגה הזאת לעוד הרבה אנשים. לכו לראות!

גורודיש

כתב וביים הלל מיטלפונקט. בין השחקנים: נתן דטנר, אלון דהן, אוהד שחר, מוטי כץ, יובל סגל, עידו מוסרי, עדנה בליליוס, יגאל זקס ועוד. עיצוב: רוני תורן. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוסיקה: אורי וידיסלבסקי. הפקת תיאטרון הקאמרי.

(צילום יח"צ)