אופרות רוק הן ז'אנר שהוזנח מעט בארץ. בניגוד לבריטניה וארה"ב שם הז'אנר חי ותוסס, בארץ ניתן למנות את אופרות הרוק הגדולות על כף יד אחת, ולכן כשמקסים קופמן ממודיעין מספר לי על "פורים שפיל לעולם", אופרת הרוק החדשה שהוא מעלה יחד עם חבורת תיאטרוניקס שאותה הקימו, אני מרים גבה וזוקף אוזן.

הקבוצה

איך מגיעים לכתיבה, הפקה והצגה של אופרת רוק בישראל? למקסים פתרונים. "אשתי, לריסה, היא מוזיקאית ומורה לפסנתר. היא סיימה לימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובאוניברסיטה העברית. בניגוד אליה אני איש מחשבים, ומזה אני מתפרנס, אבל עשרים שנה יחד הביאו לזה שקיבלתי הכשרה מוזיקלית לא רשמית תוך כדי. מתוך האהבה המשותפת שלנו למוזיקה הקמנו הרכב בשם מיוזיקטרוניקס, היום השם שונה לתיאטרוניקס, שהוקם על רקע האהבה המשותפת שלנו לאנדרו לויד וובר (מגדולי מפיקי ומלחיני מחזות הזמר בעולם. ג. ע), ובעיקר לאופרת הרוק "ישו כוכב עליון" . היינו חבורת אנשים שכל אחד מהם בא מתחום אחר לגמרי; איש מחשבים, פסיכולוג ילדים, מרצה למוזיקה, זמרת בלהקת כליזמרים ושחקן תיאטרון מקצועי, נפגשנו וניגנו יחד קטעים מישו, עד שהבנו שמה שאנחנו עושים מקצועי מדי לחדר בבית. עברנו לחדר חזרות ומצאנו את עצמנו מציגים את זה פעמיים מול קהל. הגיעו פי שניים אנשים משציפינו ומצאנו את עצמנו ממלאים אולם קטן."

הסרט

אולם החבורה העליזה לא עצרה שם, והחליטה לנסות למקצע את הנושא באמצעות סרט. "הסרט צולם בישראל ב-1973, לא באולפנים אלא בלוקיישנים עצמם. לאור זאת קיווינו שובר יאשר לנו להציג את זה בארץ באופן רשמי. פנינו לחברה שמייצגת אותו וביקשנו אישור. לצערנו לא קיבלנו אישור כזה, אבל התוצאה הייתה שהחלטנו לנסות ולכתוב משהו מקורי משל עצמנו, וזו התוצאה."

המופע

לאופרת הרוק הם קראו "פורים שפיל לעולם". למה דווקא פורים? למה דווקא סיפור המגילה? לקופמן אין שום בעיה להסביר. "חג פורים הוא החג שמבטא בצורה הטובה ביותר את ההיסטוריה של העם היהודי. בסופו של דבר לא משנה על איזו נקודה בהיסטוריה אתה מסתכל, מדובר במעגל שחוזר על עצמו. הגיבורים הם אותם גיבורים, הרוע הוא אותו רוע, רק השמות משתנים. התסריט הוא אותו תסריט ועליו בונים את העלילה. העם מרגיש חירות, מתוך תחושת החירות הזו מופיע איום, מתוך האיום מופיעים גיבורים שמוצאים דרך להתמודד איתו, הם מנצחים, שוב יש תחושת אופוריה וחירות ושוב מגיע איום. ההתחלה מזכירה את הסוף, כמו ביצירה מוזיקלית. הסיפור הזה נבנה במעגלים."

הזוגיות

בני הזוג קופמן מתגוררים במודיעין כבר למעלה מעשור. לפני כן גרו בפראג, שם החלו ליצור מוזיקה יחד, אך זו הפעם הראשונה שבה הם יוצרים יחד יצירה שלמה מההתחלה ועד הסוף. "השקענו בזה המון זמן." מספר קופמן. "שנינו יוצאי ברית המועצות במקור, ולכן הכתיבה המקורית הייתה ברוסית. לפני שנה בערך ביצענו את זה לראשונה מול קהל דוברי רוסית. כולנו יוצאי ברית המועצות. לאור ההצלחה החלטנו לתרגם את זה לעברית. לרובנו אין עברית ברמה מתאימה לתרגום של הצגה כזו, אבל אחד החברים בהרכב הוא מורה במקצועו, והוא לקח על עצמו לתרגם את זה לעברית. זה לקח לנו שנה, אבל בסופו של דבר זה תורגם והותאם לעברית, ואז כל מה שנשאר היה להתאים את זה לבמה. רובנו לא מקצועיים בכל מה שקשור לתיאטרון, ולכן התחלנו לעבוד עם גרא סנדלר, במאי מוכר ואחיו של אחד מחברי ההרכב, יהונתן סנדלר, שהוא גם זה שתרגם את הצגה."

מקסים. "לא התכוונו להיות עם צד כזה או אחר של המפה הפוליטית"

ההשראה

במהלך תהליך היצירה מצאו הקופמנים מקור מפתיע להשראה. "זה קרה ממש מהר. החלטנו לכתוב ואז התחיל "צוק איתן" שפשוט דרבן את התהליך בצורה לא נורמלית. ההצגה עוסקת בנושא של הישרדות, וכשאתה כותב הצגה כזו תחת אזעקות זה גורם לך לרוץ ולעשות את העבודה. יצא לך לעשות משהו ולהרגיש שההוא למעלה עושה אותו בעצם דרכך? זו הייתה התחושה. כשסיימנו את הכתיבה של הליברטו ועברנו לכתוב את המוזיקה זה לקח קצת יותר זמן. התחלנו לכתוב תווים ולהקליט את זה בסטודיו כדי לבחון איך זה נשמע באוזן. כשמגיעים לחזרות ומנגנים את זה חי מבינים שפה ושם יש תיקונים שצריך לעשות. התיקונים היו תהליך אינסופי. כל אחד שהגיע להרכב שינה משהו, וזה היה מבורך כי רצינו שכל אחד יכניס משהו משלו ליצירה. גם עכשיו, כשהבמאי הגיע, הוא הפך את ההצגה ב-180 מעלות. הוא בא והסביר לי מה הרעיון האמיתי של משהו שאני בעצם יצרתי והגיתי, ומצאתי את עצמי יושב ומסכים כשהוא מסביר לי ונהנה מהפרשנות שלו. היו הרבה הפסקות במהלך תהליך היצירה, אבל התהליך כולו מרגיש לי כמו יצירה מתמשכת."

מתוך המופע באולם הקטן של תיאטורן הבימה

הבימה

הכל טוב ויפה, אבל איך מגיעה אופרת רוק שנכתבה על ידי חובבים לתיאטרון הלאומי הבימה? גם כאן, הבמה של מקסים. "למעשה כבר לפני שנה הגענו להבימה עם רעיון להעלות את הגרסה הרוסית של ההצגה. הם דווקא רצו, אבל התאריכים לא הסתדרו וזה התמסמס. כשהלכנו להנהלה הפעם היו לנו כבר סרטונים של ההצגה ברוסית. הקלטנו באולפן סוג של דמו בעברית, הלבשנו אותו על הווידאו שכבר היה לנו ושלחנו אליהם. איכשהו יצא שהצגת הבכורה הייתה מיד אחרי פורים. זו לא הייתה הכוונה וזה גם לא ממש משנה כי הסיפור של מגילת אסתר לא נגמר אף פעם."

המשחק

כשאנחנו מדברים על ז'אנר אופרות הרוק חשוב לקופמן לסייג. "כשאנשים מדמיינים אופרת רוק, הם חושבים על תזמורת שנמצאת למטה ושחקנים שמשחקים ושרים על הבמה. אצלנו זה שונה. אנחנו שבעה שחקנים שגם משחקים וגם מנגנים בכל הכלים ומלווים את עצמנו. תחשוב ששחקן שניגן עד עכשיו בגיטרה צריך פתאום למסור את הגיטרה לשחקן שלידו כדי שהוא ילווה אותו בזמן שהוא לוקח את התפקיד הראשי בסצינה. חישבנו והכל במדויק. ממש הצחיק אותי איך שבעה אנשים מסוגלים להוציא כזה סאונד. אנחנו לא תזמורת, אבל אנחנו מצליחים גם לנגן וגם לשחק. בחודשים האחרונים למדנו עם הבמאי לשחק, וזה היה החלק הכי קשה. אתה מנגן קטע והבמאי צועק עליך שאתה עושה תנועה לא נכונה עם הראש בזמן שאתה בכלל נמצא בתוך התווים. למדנו שגם אם משהו לא הולך בדיוק כמו שתכננת אתה צריך להעמיד פנים שזה בדיוק מה שהתכוונת לעשות. אני מקווה שגם הקהל יראה את זה ככה. אם נציג 80% ממה שתכננו, מבחינתי זו תהיה הצלחה."

הכפיים

לאחר הבכורה (ראו מסגרת), אני פוגש את מקסים הנרגש, שמסכם ואומר ."פשוט נהנינו מהמעמד, מהמקום, מהשירות שקיבלנו מהבימה, וממה שעשינו. אם היינו מדברים מיד אחרי ההצגה הייתי עונה לך דבר אחד, אם היינו מדברים יום אחר כך הייתי עונה לך דבר אחר, והיום אני כבר במקום שונה. כשהתחילו להגיע ביקורות זה נהיה יותר אמיתי, כשראינו את ההקלטות הרגשנו אחרת. הדבר האחרון  שחיברנו היה התיאטרון, יורי קזנצב הוא היחיד שהוא שחקן מנוסה. גרא סנדלר, הבמאי, גם הוא כבר מנוסה בתחום. עבור היתר זו הייתה חוויה חדשה. אנחנו מוזיקאים. התעניינו בעיקר באיך שזה נשמע, ופתאום ראינו גם איך זה נראה."

המסר

אבל מה שהפתיע אותו לגלות היה שחלק מהצופים, כותב שורות אלה ביניהם, קלטו בהצגה מסר שיכול להתפרש כימני. "זה הפתיע אותי. המסר של ההצגה אמור להיות א-פוליטי. באנו ממקום של להציג את השייכות והמשפחתיות של העם היהודי, ולא להתייחס לעימות נוכחי כזה או אחר. כשאנחנו שואלים על רקע האזעקות מי העמלק הפעם, זו אמורה להיות שאלה רטורית. שאלה ללא מענה. לא ניסיתי להצביע על גורם כזה או אחר, רק להבהיר שהגלגל ממשיך להסתובב. במובן הזה אני מרגיש שאם אני צריך להסביר את זה המסר לא עבר כמו שהתכוונתי. הבנתי את זה כשפנו אלי מהליכוד וביקשו להציג את ההצגה במסגרת כלשהי שלהם. אני מבין שזה סוג של בעיה. לא התכוונו להיות עם צד כזה או אחר של המפה הפוליטית. אני חושב שזה עצבן יותר אנשי שמאל, כי אנשי ימין לא הרגישו בזה. אנשי שמאל הרגישו בזה סוג של גירוי מסוים, וזה מוזר לי כי בלי לזהות את האנשים על פי דעותיהם הפוליטיות, בצוות שלנו יש גם אנשי שמאל, שלא הרגישו במסר הזה. זה משהו שהבנו רק מתוך התגובות של הקהל. יכול להיות שזה משהו שנובע מתוך העובדה שאף אחד מאיתנו לא נולד בארץ, ולדברים שנחשבים טעונים אצל ילידי הארץ יש משמעות שונה עבורנו, כמו ההמנון למשל. יש כאלה שמזהים את ההמנון עם הצד הימני של המפה, ועבורי זה משהו שמחבר את העם."

ההמשך

אחרי הצלחת הבכורה, מעניין אותי לדעת מה התוכניות של הקבוצה לעתיד. "כמובן שאנחנו לא רוצים שזה יהיה דבר חד פעמי. פנינו להבימה עם בקשה להמשיך עם זה, להציג עוד. אנחנו בודקים כרגע תאריכים מתאימים, וזה אמור להמשיך לרוץ." כשאני שואל לגבי מודיעין הוא עונה: "עוד מוקדם להגיע למודיעין, כי אין בעיר אולם בגודל מתאים. את היכל התרבות לא נמלא עדיין, ואנחנו צריכים אולם קטן יותר. אני מקווה שככל שנציג נמשוך יותר קהל ונוכל למלא גם אולם בסדר גודל כזה."

פורים שפיל לעולם/המופע

הבימה. יום שלישי בערב. האולם הקטן הבימה 4, מלא עד אפס מקום. רוב הנוכחים הם חברים ובני משפחה נרגשים שבאו לראות את יקיריהם "עושים את זה" על הבמה בפעם הראשונה, כמו מקצוענים. כשהאורות כבים משתררת  אווירה חגיגית ומתוחה. כולם מחכים לראות מה יקרה עכשיו, ואז זה מתחיל. על הבמה משה ופרעה, עדיין לא ברור לנו למה עלינו לצפות. את פרעה משחק יבגני יאנוב, מי שישחק בהמשך את דמויות הצוררים הגדולים של עם ישראל בכל הזמנים. נראה כאילו  הוא נולד לתפקיד. מבט פסיכי ומרושע, או שיכור ומשועמם, תלוי מי הצורר שלפנינו, והכריזמה הקטלנית פשוט נוטפת ממנו.

כשסיפור יציאת מצרים שמהווה רק פתיח קצרצר מסתיים, אנחנו עוברים למגילת אסתר. מלבד אחשוורוש אנחנו פוגשים את המן, יהונתן סנדלר המצוין שנותן לרשעי כל הדורות גיבוי מצוין בתפקידים שונים לכל אורך ההצגה. כשהשירים מתחילים וההצגה נכנסת להילוך ראשון אני נדהם. הבטיחו לי הפקת חובבנים ופה אני רואה אופרת רוק אמיתית, חזקה ובועטת, כזו שיש לה מסר להעביר והיא מעבירה אותו בלי להסס ובלי לרחם. המן הרשע נתלה על העץ, אחשוורוש נותן למרדכי את טבעת החותם, אסתר המאושרת שרה, ואז… ואז מתחילה מלחמת העולם השנייה. הסיפור של פורים שפיל לעולם הוא הסיפור שלנו, הסיפור שמלווה את העם היהודי מאז שחר קיומו. ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל. אמירה הומוריסטית שמאגדת בתוכה מיליוני קורבנות. מיליוני אסתר ומרדכי שנשרפו ונרצחו, בין אם במצריים, פרס, גרמניה, בבל או עירק, זה באמת לא משנה.

אסתר ומרדכי, טניה וולוסוב שעם מנעד קולי כמו שלה צריכה להופיע על במות הרבה יותר גדולות מהבימה ארבע, ויורי קזנצב, היחיד מבין חברי הלהקה שבא מתחום המשחק ומביא את דמות הליצן התמים באיכויות שמזכירות פנטומימאי מוכשר (לא אגיד צ'רלי צ'פלין. נשבעתי לעצמי שלא אגיד צ'רלי צ'פלין), מעבירים את המסר שלהם באופן מצמרר ומעורר הזדהות. גם לריסה קופמן, אשתו של מקסים, בתפקיד ושתי האגדית שמבטיחה שעוד תחזור אלינו במרוצת הדורות כגורם שיניע את הגלגלים שיובילו לניסיון השמדה נוסף, משחקת ושרה נהדר, והקהל לא חוסך ממנה תשואות.

מלחמת העולם השנייה נגמרת, אנחנו נושמים לרווחה אבל רק לרגע כי מיד מתחילה האזעקה לנסר את חלל האולם. הטילים נוחתים והשחקנים שואלים את שאלת השאלות "מי הוא עמלק עכשיו?" כשאסתר נעמדת מול הקהל,  אנחנו מסתכלים עליה מוקסמים, ואז היא מתחילה לשיר את התקווה. אנשים מהססים לרגע, לא מבינים, אבל השחקנים כולם מצטרפים, הקהל נעמד על רגליו, הלבבות גואים מהתרגשות. הלהקה סידרה לעצמה סטנדינג אוביישן לסיום ההצגה, אבל בתכל'ס הגיע להם.

חוץ מהחמישה שהזכרנו נמצאים על הבמה גם לאוניד בלנצקי, שאחראי על כלי ההקשה ומניע את ההצגה כולה במקצביו, ומקסים עצמו שמנגן על גיטרה בס ומשלים את הקצב של לאוניד. כל השבעה עושים עבודה שמקשה על הקהל לזכור שמדובר בסך הכול בהצגת בכורה של חבורת תיאטרון שמעלה מופע ראשון. במידת מה אני מרגיש מרומה. באתי עם ציפייה להצגה ברמת מתנ"ס מקומי וקיבלתי הפקה שלא הייתה מביישת כמה מגדולי היוצרים. אני בטוח שגם סר אנדרו לויד ובר עצמו היה מרוצה מהלחנים ומהביצוע.

בתמונה לריסה ומקסים קופמן. אגדת רוק מקומית. צילום אינגריד מולר