קבוצת צעירים שגדלו במודיעין מעלים בימים אלו הצגה סאטירית בתיאטרון יפו, שלקחה על עצמה אתגר מורכב – לשלב בין כאב המלחמה להומור.
את ההצגה "ככה לא בונים חומה" כתב ליאם טליו, בן 22, ומשתתפים בה שלושה צעירים ושתי צעירות, שכולם גדלו במודיעין. "שחר שפירא המפיק הביא את לי מהכרויות קודמות", הוא מספר, "הם נתקלו ברננה והביאו אותה. כולנו תושבי מודיעין וכל המשתתפים בהפקה הגיעו מתוך קבוצת החברים שלנו".
"רצינו לייצר חוויה אמיתית לחברה הישראלית, שעברה תקופה לא פשוטה ועדיין עוברת, והמופע הזה ככל שהזמן עובר מקבל ערכים שונים. אנחנו ממשיכים לעדכן אותו וזאת מעין הזדמנות לעבד את כל מה שעברנו ביחד עם הקהל, שיושב וצוחק ובוכה. זה כמו 'ארץ נהדרת' שעולה עם מערכונים, יש המון ביקורת כי זה פצע פתוח, ועם זאת שזה כואב זה מרפא יותר מפלסטר", סיפר השבוע טליו למודיעין News.
מהמילואים לתיאטרון
"ככה לא בונים חומה״ הוא מופע מערכונים סאטירי ומוזיקלי העוסק בבוקר אחד ששינה את המדינה, במדינה מגויסת ובחברה פצועה. הטקסטים מתעדכנים בזמן אמת בהתאם למציאות המשתנה, והמופע עוסק בשאלות כמו "מה קרה לגדר?", משמעות המושג "ביחד ננצח" ומצבה של חברה במלחמה.
"בזמן שירותי הצבאי למדתי בקאמרי כתיבה ומשחק", סיפר השבוע טליו, "ואז הגיע ה-7 באוקטובר. יש לי אהבה מאוד גדולה למערכונים, אז התחלתי לכתוב על המצב כדי לשנות את האווירה, כי סגרו אותנו בבסיסים. כל ערב כתבתי מערכון, הייתה תוכנית שיהיה ערב מערכונים בבית לסין אבל זה לא קרה ואמרתי אם הם לא רוצים אני אעלה את המופע בעצמי. הלכתי ל'על הבמה', הסטודיו במודיעין בו למדתי משחק, ואמרתי למיכה ואורטל שאני רוצה להעלות מופע. הם נתנו לנו את המקום בחינם ושם התחלנו לעבוד על ההצגה".
יחד עם שחר שפירא, מפיק ההצגה, מתחיל טליו לכתוב את ההצגה בסטודיו המקומי. "שחר הגיע בדיוק אחרי שעשה 400 ימי מילואים, אני הייתי בצבא צלם צבאי וחווינו את המערכת הצבאית תוך כדי המלחמה. היה לנו חשוב לכתוב על זה. התחלנו לחפש שחקנים, רועי הדס נכנס למופע, וככה מצאנו את כל השחקנים. שלחתי לתיאטראות את ההצגה, ותיאטרון יפו החזירו לי תשובה שאם אנחנו מצליחים להפיק את המופע הם מסכימים להעלות אותו. הפקנו בתקווה אמיתית שזה יקרה, והיום הם מאוד מרוצים מאיתנו ואנחנו רצים שם כבר תקופה".
דרכם של המשתתפים במופע אל הבמה החלה כבר בתיכון, כאשר טליו עצמו למד במגמת התיאטרון של תיכון עירוני ב' בעיר. "תמיד אהבתי תיאטרון, אני אוהב גם את המשחק וגם את הכתיבה. הבנתי שאני לא מוכן לשבת בבית ולחכות לאודישנים וסוכנים. החלטתי שאני אכתוב לעצמי ולחברים שלי עבודה. זאת מחשבה שהייתה לי בגיל מאוד צעיר, וזה קרה מאוד מוקדם".
על המופע עצמו מספר רועי הדס כי "ההופעה הראשונה שלנו הייתה מתוכננת ל-14 ביוני 2025, ובדיוק פרצה מלחמת 'שאגת הארי' והמציאות השתנתה ביחד איתנו ועם ההפקה. המופע הוא מופע מערכונים שעובר תהליך, מההתחלה מאוד קומית ומאוד מצחיקה להצגה שמאוד מעבירה תחושות הזדהות של מציאות ישראלית. זאת לא הצגה פוליטית. היא יורה לכל הכיוונים, ומהמקום הקומי עוברת תהליך עד לסיום דרמטי שנוגע מאוד בקהל".
טליו: "כשקרה ה-7 לאוקטובר הרגשתי שמשהו בנו כחברה התערער והפכנו להיות ממש זרים. היה לי מאוד קשה לראות מה קורה במדינה. עד עכשיו קשה לי עם הזרות שיש פה. יש מחלוקות על כל דבר, יש מלחמה בינינו. אני מסתכל מהצד ורואה חיילים שעושים מילואים על גבי מילואים. כל מה שקורה פה הרגיש לי הזוי. שחר ואני מצאנו שפה משותפת כי שנינו הסתכלנו וכאבנו את אותו כאב".
עוד מספרים השניים כי במופע משולבים שירים ישראלים רבים, המובאים כאן בגרסה מעודכנת ברוח האירועים. "היה לי מאוד חשוב שהמופע יהיה גם מצחיק וגם מוזיקלי", מספר טליו, "לקחתי במיוחד שירים שמאוד מסמלים את ארץ ישראל היפה, כמו נעמי שמר, שיניתי להם את המילים והפכתי אותם לעכשוויים יותר. היופי במופע שהוא תמיד מתעדכן לפי האירועים. אנחנו משתדלים כל הזמן לגעת בסוגיות שמעניינות אותנו ושמלחיצות אותנו. למשל, המערכון האחרון שנכנס הוא מערכון על הבחירות ועלינו כחברה לקראתן, וכל זה במסווה של 'פרפר נחמד'. יש בובה ימנית ובובה שמאלנית שלא מצליחות להסתדר".
הדס: "המופע גם עובר תהליך דרמטי וגם בנוי בצורה מעין כרונולוגית, שנפתח באמת בשביעי לאוקטובר, ואז יש סצנות כמו הרמטכ"ל שבא להתלונן על מי שמכר לו את הגדר, וישיבת ממשלה כדי לבחור את השם החדש של המלחמה, דרך סצנות מוזיקליות. במהלך המופע יש דברים יותר חברתיים, כמו מרגל איראני בתור הבחור שמתחיל עם בחורה באינסטגרם, ועד הסצנות היותר דרמטיות של פוסט טראומה של צעיר שלא יודע מה קרה לבת זוגו שנחטפה".
"אני חושב שאנחנו כחברה, אחרי כל מה שעברנו ביחד במלחמה הזאת, אם לא נדבר ונצחק ונעכל את כל מה שקרה אנחנו נשתגע", מוסיף טליו, "אני כתבתי את המערכונים הראשונים מתוך מקום שלא יכולתי יותר עם המציאות הנורמלית כביכול שיצרנו בבסיס, והייתי חייב לפרוק את זה לתוך משהו. הייתי צלם בצבא ויצאתי לצלם בעוטף ובעזה. אני יושב בכניסה לעזה עם חבורה של טנקיסטים, מדברים, והם מאוד רגילים למצב. הם בגיל שלי, אני מגיע ממקום אחר לגמרי והם מאוד רגילים למלחמה, וזה טבעי להם. הייתי חייב לדבר על זה, על מה שקרה לנו כחברה".
כאמור, בתוך ההומור והסאטירה לא מתחמקים טליו והדס גם מהכאב והטראומה. "אני מאמין שאם אני רוצה לשנות אצלך משהו ולגעת בך, אני חייב להצחיק אותך קודם כל", מוסיף טליו, "אחרי מערכונים יותר מצחיקים אנחנו מדברים על שכול, על אובדן, על מוות, על חטופים ועלינו כחברה. אחרי שהקהל מתמסר הרבה יותר קל להעביר מסרים יותר רציניים".
הדס: "זה נעשה לאט-לאט ואת לא שמה לב שיש סצנות יותר רציניות ויש יותר ביקורת".
אילו תגובות אתם מקבלים?
טליו: "הרבה אנשים ניגשים אלינו בסוף המופע ואומרים ששינינו אצלם את המחשבה ועזרנו להם. היה לי חבר מאוד טוב שנפצע ב-7 לאוקטובר, הוא היה לוחם וחטף כדור ואני מאוד פחדתי להביא אותו למופע. חשבנו שאולי לא כדאי שיבוא, עם פוסט טראומה, ויראה איך אנחנו נוגעים בסוגיות האלה, אבל הוא הפתיע אותנו והגיע לראות את המופע. אחר כך ישבנו לדבר והוא אמר לי שהמופע עזר לו לעכל דברים, כי הוא הצליח להסתכל על המופע לא בתור הלוחם אלא כקהל, וזה גרם לו לחשוב ולעכל דברים שהיה לו מאוד קשה לעכל לבד. זה שחרר אותו".
