על ספר הביכורים שלה עבדה נעמה אסתר ליבסון במשך למעלה מעשור של מחקר וכתיבה. ספרה של ליבסון – "אשר תשקוט נפשה" – מפגיש שתי דמויות נשיות מעבר למקום ולזמן בו מתרחשת עלילת חייהן, וכעת היא מספרת מה מביא סטודנטית צעירה לפגוש את בבואת דמותה בצעירה יפה ומטופחת, שנשלחת מרומא עיר הולדתה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
ליבסון בת ה-33 נולדה וגדלה במכבים, ונחשפה לראשונה לזוועות מחנות ההשמדה במסע מצעד החיים בפולין בעת לימודיה בתיכון. עם השנים שעברו היא נשאבה כמעט ללא שליטה לחקור ולקרוא לעומק אודות החיים במחנות ההשמדה. בתהליך ארוך ובהשראת אינספור עדויות, מחקרים ומאמרים שהתכנסו לסיפור מבוסס ומרתק, יצרה ביד רגישה ובלב חומל את סיפור התעוזה והחברות הנשית, ששמרו על שפיותן של הנשים במחנות ההשמדה, דרך סיפורה של גיבורה אחת – ולארי – וחברותיה לצריף במחנה המוות.
"הדחף היה חזק ממני"
ליבסון היא בין הילדים הראשונים שנולדו וגדלו בישוב מכבים בתחילת דרכו. "אחרי הגשם הלכנו לאסוף חלזונות בגבעת תיתורה", היא נזכרת בילדות קהילתית ומוקפת טבע. את לימודיה בתיכון מו"ר היא סיימה במגמה ביולוגית -ספרותית, אך דבר לא העיד על כך שאת עולמה בעשור הבא ימלאו סיפוריהן של הנשים במחנות ההשמדה. ליבסון סיימה תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בפילוסופיה של המדעים, שניהם מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום היא נשואה ואימא לפעוט בן שנה.
את בחירתה בנושא החיים במחנה הריכוז לספר הביכורים שלה, מתארת ליבסון בהשתלשלות החיים שניווטה אותה: "אחרי המסע לפולין בתיכון, הכתה בי הסקרנות לגבי השואה. התגלתה בי משיכה בלתי מוסברת לכל מה שקשור לשואה. האירוע, שהוא הטראגי בתולדות האנושות ובהיסטוריה של העם היהודי, למעשה בחר בי. אני לא באה ממשפחה של ניצולים מאף צד של ההורים, אך הרגשתי דחף שהיה חזק ממני להתעניין ולהעמיק במה שקרה במחנות״.
בגיל 22 , בהיותה סטודנטית צעירה, היא מצאה עצמה נסחפת וקוראת ספרים, מחקרים ומאמרים על השואה אחרי שעות הלימודים באוניברסיטה. "למדתי ביולוגיה בקמפוס גבעת רם בירושלים, בסמוך לספריה הלאומית וליד ושם. לעתים קרובות הייתי נכנסת לספריה קוראת, מעמיקה ונסחפת. שם התוודעתי לראשונה לעדויות רבות מהשואה". מאז ובמשך יותר מ-10 שנים, היא לא הפסיקה לקרוא, ובמקביל החלה גם לכתוב. "מה שהכי סקרן אותי בתוך מה שקראתי היה החלק הבלתי נתפס שעורר בי שאלות רבות: איך מתמודדים עם סיטואציות קשות כאלו? במה נאחזים? כשכל מה שעזר לך לחיות בחיים הקודמים שלך נלקח ממך? איך מסתדרים בלעדיו? מי שיועדו לעבודה במחנות נכנסו כבני אנוש, ולאחר המקלחת וגזיזת השיער וקעקוע המספר על היד הרגישו שאבד להם צלם האנוש. סיקרן אותי מאוד להבין מה קורה לאשה שהייתה אחוזה בחיים הקודמים, מחוברת לסביבתה, חיה על פי קוד לבוש אופנתי, ועכשיו אין לה את החיים האלה. כמו לעבור לכוכב אחר ולחיות במציאות הלקוחה מהגיהנום. הכול נמחק ברגע. חיים שלמים ומלאים נעלמים, ואת מקומם תופסים זוועה וסבל יומיומיים המאיימים על חייך בכל רגע. במקביל, נחשפתי לתחום חדש יחסית של מחקר בקשר לשואה, שנקרא "משפחות חלופיות". במחנות נוצרו כמו תאי תמיכה ועזרה הדדית, בין אם עזרה פיסית, מחווה של מי שיש לו מזון וחולק אותו, ועד למחווה נפשית. היה אזכור לכך שגברים נטו להיות מחוזקים בזוגות חברים ונשים יותר בקבוצות. מה שעניין אותי היה על מה הן דיברו? איך הן עזרו אחת לשנייה בתנאים בלתי אנושיים?".
תהליך טרנספרסונלי
גילוי נאות: את נעמה אני זוכרת כילדה בישוב מכבים. עם זאת, דבר לא הכין אותי לעומק הכתיבה, לרגישות, לחמלה וללב האוהב שגיליתי תוך כדי קריאה בספרה. בראיון עמה אני מגלה אישה צעירה ודעתנית, בעלת עולם רוחני ודמיון עשיר ופורה. את הרומן פרי עטה "בלעתי" בשטף תוך פחות מיומיים, כאשר בתוך עומס היומיום זה לא ברור מאליו להקדיש זמן לקריאת ספר שמעל למחציתו הוא תיאור החיים והשגרה במחנה השמדה. בכתיבה ספרותית רהוטה ובעלת עושר לשוני, בתיאורים מפורטים מלאי צבע, נרקם בדמיוני סיפור המסגרת, סיפורה של סטודנטית צעירה הנזקקת לעזרה בהתמודדות עם חרדותיה ומגיעה למורה רוחנית, שבתהליך רוחני טרנספרסונלי מאפשרת לה להתמזג עם בת דמותה בגילגול קודם – ואלרי. אותה דמות מהגלגול הקודם היא אישה צעירה שחיה באיטליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ובמקביל למאורעות ההיסטוריים העוברים על המדינה עם פלישת הנאצים לאיטליה, היא מגלה כיצד כל העולם אותו הכירה מתמוטט עליה בהדרגה, כאשר מחיים במעמד הגבוה הנהנה ממנעמי התרבות והיופי של רומא, היא עוברת להיות אסירה במחנה ההשמדה אושוויץ.
סיפור המסגרת של ספרך נוגע בחוויות רוחניות, אפשר להגיד שאת אדם רוחני?
"אני מרגישה כך. אני מאד מחוברת ליהדות, מגדירה עצמית מסורתית ומושפעת מלימודי חשיבה הכרתית. קראתי על פסיכולוגיה טרנספרסונלית -תהליך טיפולי שמשמעותו הוא מעין יציאה מהפרסונה שאת/ה מכיר/ה וכניסה לדמות אחרת, חוצת פרסונה. ראיתי ושמעתי הרצאות בנושא וזה התחבר לי לשאלה המובילה את כל הספר: "מי אני באמת?". הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית היא מעבר לאדם ולאישיות העכשוויים, יש בה הרחבת התודעה לממד נוסף. זה היה מרתק ללמוד על דרך הטיפול הזו. מעניין אותי המעבר, ממדי המציאות הנוספים שאנחנו לאו דווקא תופסים בחמשת החושים. העובדה שלא קלטנו משהו בתפיסה הרגילה לא אומר שהוא לא קיים. לבעלי חיים יש אפשרות לקלוט בחושים שלהם דברים שלא נגישים לנו. דגי סלמון למשל, משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ כדי לנווט. חיות אחרות כמו נחשים, תרנגולות ודבורים רואים אורכי גל שאנחנו לא מסוגלים לראות וכו׳. הן תופסות את המציאות החושית אחרת וברבדים נוספים. עלו בי שאלות לגבי תפיסת המציאות, כמו האם אני תופסת את עצמי כפי שאני באמת? בעזרת מה אדם מגדיר את עצמו כ"עצמו"? עם מה הוא מזוהה ביומיום והאם יש לו יכולת, בחוויה חושית של ממש, לפגוש את עצמו באופן אחר ממה שהוא רגיל? השאלות האלו ליוו אותי והיו נר לרגליי לכל אורך הכתיבה, וגם היום אלו השאלות המעסיקות אותי בבואי לכתוב על החיים ועל נפש האדם״.
דוגמה אחת לאופן בו עולמה הפנימי של ליבסון נשזר בזה של הדמות הראשית בספרה, אפשר למצוא בציטוט של גיבורת הספר ואלרי: ״חיים שלמים החזקתי בדברים חיצוניים שבזכותם חשבתי שאני טובה ושווה, ואז כשלקחו אותם הסתבר שלא… רק אם היו לי דברים, רק אם התייחסו אליי, רק אם, אז יש לי ערך. רק אז יש לי משמעות ואישור. אבל מה אם נלקח הדבר? אז נלקח האישור. למדנו את זה פה על בשרנו. כולנו. אי אפשר לאחוז בכלום.״
מאין ההשראה לבנות דמות שחיה בעולם כל כך שונה משלך?
"תהליך כתיבת הספר התחיל כשהייתי סטודנטית, כשקראתי חומרים ונחשפתי למידע. אז גם פיתחתי את הרעיון לספר את סיפורה של גיבורה שחיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. רגעים שנגעו לי כתבתי ושמרתי. היה שלב של כשנתיים שהייתי שקועה אך ורק במחקר. ישבתי שעות וימים בספריה הלאומית וביד ושם וקראתי עוד ועוד, נפגשתי עם מנהלת המחקר ביד ושם שנתנה לי מקורות מקצועיים ומהימנים, עד שהרגשתי שאני מבינה את הנושא, את רוח הדברים. בזמן התחקיר היו דברים מהחיים שקראתי והתרחשו במציאות, והיו רגעים בהם שאלתי ״ומה היה קורה אם?״. אז נתתי לדמיון להפליג. הייתה תחושה לכל אורך תהליך הכתיבה של תנועה עדינה בין שינה לערות, בין חלום למציאות. כמו חוויה שאי אפשר לגמרי לתפוס ולהגדיר אותה".
מאין הידע על התקופה עליה כתבת?
״אינני היסטוריונית בהגדרה אך קראתי המון, נכנסתי לתחקירי עומק שקשורים לתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה באיטליה. אחרי כמה חודשי כתיבה הכנתי טיוטה ראשונה, ואז המתנתי ואחר כך כתבתי את הטיוטה השנייה והוספתי רבדים נוספים. כך, במשך יותר מעשור, התהליך ליווה אותי. כל כמה חודשים כתבתי קצת ושמרתי בצד. בכל פעם שהגעתי למידע חדש עצרתי לברר עליו עוד. כשהחלטתי שהגיבורה שלי גרה באיטליה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, התחלתי לבדוק איך נראו החיים אז. אם היא מעשנת, איזה סיגריות עישנו אז? מה היו שיחות הסלון ברומא בשנות ה-30? למדתי להכיר את התחושה של הליכה ברחובות רומא. הייתי כל כך שקועה במחקר, עד שהרגשתי שהכתיבה שלי הופכת להיות היסטורית-עיונית, ואז נתתי לעצמי לנוח כדי להחזיר את הסיפור לחיים. כך, לאט-לאט, למדתי עוד ועוד נתונים חדשים. למשל , לפני כן לא ידעתי שהייתה תקופה בה היו יהודים במפלגה הפשיסטית ברומא".
כתיבה חושית
נעמה מספרת על תהליך יצירה טוטאלי: "בתהליך המחקר והכתיבה הרגשתי שהיצירה עוברת דרכי ולא נוצרת ממני. לפעמים הרעיונות הכי טובים נוצרים כשאת לא חושבת עליהם. זה מרגיש כמו "בום" שצץ פתאום, בלי שתכננתי. הכתיבה מתרחשת, אך ההרגשה היא כאילו אני לא המקור לכך".
"מעבר לחקר הנושאים ההיסטוריים, למדתי כתיבה בקורסים שונים ומפגשי למידה, צפיתי בהרצאות וניסיתי תרגילי כתיבה. חלק ממה שלמדתי היה: "דמייני את עצמך יושבת סביב שולחן עגול. כתבי את הדמויות שלך, את הביוגרפיה שלהן, את צורת הדיבור המתנגנת מהן, את הפנטזיות והחלומות שלהן. עוד ועוד פרטים עד שיש רגע מסוים שבו את רואה אותה. הדמות נכנסת לחדר ומתיישבת על ידך בשולחן העגול. ואז זהו, זאת היא. את מכירה אותה ואי אפשר שהיא תהיה אחרת. וכך אט-אט כל הדמויות מתיישבות ואפשר להתחיל לספר את סיפורן. לבנות עולם מצריך התמזגות אתו, להפוך חלק ממנו בלי לאבד את הקול שלך. כך הכתיבה זרמה יותר במקומות כאלו, ולאט-לאט התחלתי לבנות סיפור שגדל".
עוד היא מספרת על עולם "הכתיבה החושית": ״כתיבה חושית היא לתאר לקורא איך זה מרגיש לעמוד בסיטואציה מסוימת, ובשביל לעשות את זה צריך דמיון חזק ויכולת ריכוז. עוצמים עיניים כדי לנטרל את הראיה ומדמיינים את החוויה של אותו הרגע, החל מהריחות והמגע, מראה, צלילים ועד לרגשות ומחשבות שעוברות בגוף באותו רגע בזמן. כמובן שהיו סיטואציות שהיה לי קשה לדמיין, כמו איך זה מרגיש לישון במחנה השמדה על דרגשי עץ. פחדתי לעשות דרמטיזציה של הרגעים האלו, אני לא מתיימרת לחוות איך זה הרגיש, אז ניסיתי להיזכר ברגעים המפחידים ביותר בחיי, בתחושת חוסר אונים עמוקה שחוויתי, והשאלתי את ההרגשה לסיטואציה".
לאורך כל הספר עובר הקורא תהליך מקביל לתהליך שעובר על גיבורת סיפור המסגרת, הנחשפת לואלרי, בבואת דמותה המקבילה. לאט-לאט ההרגשה היא של התמזגות עם עולמה של ואלרי, הזדהות עם העולם המפנק בו היא חיה בעבר, ובמקביל עם חוסר ההערכה העצמית שלה אל מול רכושנותו של בעלה אליה. כשואלרי מגיעה למחנה הריכוז היא מגלה רוח חופשיה, שחרור מכל הסממנים החיצוניים. האמונות והמחשבות שחשבה שמאפיינות ומגדירות אותה נעלמות, ועולות בה השאלות מי היא באמת? האם היא מוגדרת כ-"אשתו של"? כאישה יפה? כבעלת בית עשירה?
"לא רציתי שהקורא יקרא והלב שלו יתכווץ", מסבירה ליבסון את בחירתה לתאר את הרעיון המרכזי בספרה דרך החוויות שעוברת הגיבורה. "זוועות יש בשפע לספר על השואה. רציתי להישאר עם ליבת הרעיון של הגילוי העצמי, של אפשרות בחירה של אישה שצריכה להיות חזקה (לא כמו המוזלמנים המתוארים בספר, אותם אנשים המוגדרים כקליפות אדם. ג"מ). יש בספר רוח של בחירה, בחירה בחיים. כדי להישאר בחיים צריך רצון, והשאלה שנשאלת היא מאיפה מביאים את הרצון? קבוצת התמיכה הנשית עוזרת להזכיר לגיבורה וחברותיה את האפשרות שיש בחירה. יש תופעות אנושיות כמו חיוך, מילה טובה, ובהמשך גם שיחות בין חברות, שבנסיבות הקשות של המחנה הפכו מצילות חיים. בנסיבות הנוראיות ששררו במחנות, גם פיסת לחם היא כמו ביס מאנושיות. חשוב לי לקחת את הספר למקום של העצמה, רכישת נשיות מחודשת אחרי שנלקחו מהגיבורות כל הסממנים של נשיות. אותן נשים, שביומיום לא היו רגילות לחשוב על עצמן אלא על משפחתן, נשים שהנתינה הייתה טבועה בהן, הפכו להיות מקור החוזק והעזרה אחת לשנייה".
"העדויות המוקדמות על החיים במחנות כללו בעיקר ריק וכאוס ואכזריות. כל אחד דאג לעצמו, שרדו רגע אחרי רגע, יום אחרי יום, כמו חיות. עדויות אלו היו סביב ריסוק האדם וריסוק כל מה שהאדם הכיר או ידע על עצמו ועל העולם, על הדה-הומניזציה הנוראית והחיים באי וודאות תמידית ותחושת חוסר אונים ותלישות. ככל שהמאבק על ההישרדות היה גדול יותר, כך הייתה פחות פניות ליצירת קשרים. ובכל זאת, ישנן עדויות, לרוב מאוחרות יותר, שכן הזכירו חברויות, מחוות של עזרה, תמיכה, עידוד, מילה טובה וחיוך. ישנן עדויות בהן הקשר עצמו והשמירה עליו היו הסיבה להמשיך לחיות, להיאבק ביחד, לשרוד ביחד. אני בחרתי להתמקד בעדויות שנגעו בי וריגשו אותי, שהיה בהם ניצוץ של תקווה ואנושיות".
בימים אלו, לאחר תקופה ארוכה בה היא חיה במקביל לדמות הספרותית שנבראה בעולמה, נעמה לומדת לשחרר את הנשים היקרות לה שישבו סביב שולחנה לאורך כל כך הרבה זמן, ולאפשר מקום לדמויות וחברויות חדשות להיוולד. היא מעבירה את זמנה בהרצאות לקבוצות נשים על הסיפור ההיסטורי שמקיף את הספר, ובעיקר על הבחירה, ההשתדלות, העוצמה והשבת הסדר הנכון לגילוי האני האמיתי של כל אחת מאיתנו. כשאני שואלת האם היא מתכננת כבר את ספרה הבא, היא עונה: "את לא מבינה כמה סיפורים עלו לי בעשור האחרון כרעיונות לספרים. כמה דברים עובר כל אדם, כמה דמויות מעניינות עולות בחיי. כאימא לילד קטן אין לי זמן לעוד מחקר היסטורי, אך אני כבר עובדת על הספר הבא, ספר שייגע שוב בנשים, אך הפעם בהווה".
