45 שנה לאחר שעזבה עם משפחתה את ארגנטינה של ימי הדיקטטורה הצבאית, מתרגמת גבריאלה אלבז ממודיעין את המראות הקשים שראתה לתערוכת ציורים חדשה, שמוצגת בימים אלו במרכז הרב-תחומי בעיר.
אלבז, בת 57, סבתא לחמישה נכדים ושותפה בחברה לפיתוח הדרכה מהמובילות בארץ, נתנה לתערוכה החדשה שלה את השם "לגלות את האור", כאשר היצירות שלה מציגות רגעים בחיים בהם בחרנו להתמקד בטוב ולא ברע.
על הימים הקשים במדינה הדרום-אמריקאית סיפרה השבוע: "קראתי כך לתערוכה בעקבות ילדותי בארגנטינה. גדלתי בארגנטינה בתקופת שהייתה בה דיקטטורה. כשהייתי ילדה בת 12 חזרתי יום אחד מבית הספר והייתי עדה לרצח של בחור צעיר, נער בן 16, שהיה בדרך הביתה מבית הספר. אנשי צבא רצחו אותו במכות ואיימו גם עליי. באיזשהו שלב אחד מהם אמר שצריך להוריד גם אותי, כי אני עדת ראייה. בתור ילדה חייכתי אליו חיוך נאיבי, והוא אמר 'חיוך כזה אני לא יכול להרוג'. החיוך הזה בעצם הציל אותי. הרבה שנים אני חושבת למה חייכתי בעצם. הבנתי שהחיוך שלי הוציא משהו טוב, ולכן הרבה מהציורים שלי עוסקים בנושא הזה, ברגעים המוארים של החיים".
"כלכלית היה לנו מאוד טוב בארגנטינה", היא מוסיפה, "אבל היה משטר צבאי והעלימו אנשים. עשרות אלפי אנשים נעלמו. היו חוטפים אנשים מהבתים, מעלימים אותם וזורקים אותם לנהר. מספיק שהיו חושדים שיש להם קשר להתנגדות למשטר. הרבה יהודים נעלמו ככה. מספיק שהיית מופיע בפנקס של מישהו כחשוד, זאת הייתה סיבה מספיקה להעלים אותך. היה אסור לדבר. זאת הייתה תקופה מאוד קשה. כילדה פחות חוויתי את זה, עד המקרה שניפץ לי את הילדות כשהייתי עדה לרצח. הם אסרו עליי לדבר ואמרו שאם אדבר יבואו וייקחו את ההורים שלי. זאת הייתה תקופה שחורה בארגנטינה ובאמת לא סיפרתי את זה להורים שלי. ההורים שלי שמעו על זה רק עכשיו, לקראת התערוכה, והם היו בהלם. אני לא יודעת מה הסיבה שרצחו את הילד. אני מניחה שחשדו שהיה מעורב בהתנגדות למשטר. בתור ילדה לראות שוטרים שאמורים להגן עליך רוצחים מישהו, זה מאוד מערער".
אלבז, בעלת תארים במתמטיקה ומדעי המחשב, היא גמלאית של צה"ל שלאחר פרישתה הקימה את חברת פיתוח ההדרכה, שמורכבת לדבריה בעיקר מנשים. "הציור הוא תחביב שלי, ולקראת הפרק השני של החיים שלי מצאתי את הזמן ואת החופש לעסוק בו. זאת התערוכה הראשונה שלי. אמנם אין לי תואר באמנות, אבל אני מאוד אוטודידקטית. אפשר להתחיל לצייר בכל גיל, אף פעם לא מאוחר מדי. לא כדאי לוותר על החלומות שלנו".
עבור אלבז הציור הוא לא רק תחביב, אלא גם כלי לריפוי עצמי. "הציור היה המקום הראשון בו בחרתי לשחרר את מה שלא יכולתי לספר", היא אומרת, "שם התחלתי את החיבור לציור. אני מציירת את האור בגלל החיוך שהוציא את הטוב מהחייל. דרך הציורים אני רוצה לייצר חוויה חיובית. גם דרך החשיכה הציור עוזר לי לראות את האור. כשאמרו שהבן שלי, שחלה בדלקת קרום המוח, לא יוכל ללכת, ציירתי אותו רודף אחרי פרפר ולא ציירתי אותו במצוקה. אני חושבת שאמנות היא דרך לתת תקווה ולהראות שיש אור וטוב".
