"לאלו החיים לצד אדם מכור, כבני זוג, כהורים וכבני משפחה.  אלו שקולם לא נשמע מחמת הבושה, האשמה, הצביטה שבלב. מי ייתן וספרי זה יעניק לכם קול, צבע, אומץ ותקווה שאפשר לחיות אחרת", כך נפתח ספרה החדש של שירה אופיר – "ועכשיו את האמת", שכתבה על חייה לצד מכור להימורים.

ספרה של אופיר, בת 43, ירושלמית ותיקה העובדת במודיעין ומגדלת את בנה בן ה-17.5, מגולל למעשה את סיפורה האישי, עליו היא אף מרצה כיום. "הספר נכתב בהשראת סיפור חיי. הוא נכתב על בחורה נורמטיבית שהתחתנה עם גבר נורמטיבי. שני צעירים אחרי צבא. ואז גיליתי  שהוא מהמר כפייתי", סיפרה השבוע למודיעין NEWS. "המשפחה שלו ידעה והסתירה ממני. מפה מתחיל סיפור ההתמודדות עם התגלית הזאת, כספים שנעלמו וחובות שהתגלו,  הקונפליקט אם להתגרש או לא. בסופו של דבר התגרשתי. בספר אני מביעה את הקול של הנפגעים מהאדם המכור. במאי האחרון יצא דוח שכל אדם שביעי בישראל הוא אדם מכור בהגדרה, אז תחשבי כמה בני משפחה יש שחיים לצד בן אדם מכור. זה נושא שלא מדובר מספיק".

היום בו הוטלה הפצצה

ספרה של אופיר מגולל את סיפורה של הדמות הראשית, אפרת, נשואה ואם לתינוק, שעד ליום שבו הוטלה הפצצה הייתה בטוחה שיש לה חיי נישואים מאושרים. משפחה, אהבה ופרחים לכבוד שבת, אבל אז הכול התמוטט. לאחר שהיא מגלה שכל כספה וחסכונותיה נעלמו והיא שקועה בחובות עתק, אפרת מתחילה לחשוף את התנהלותם של בעלה ומשפחתו, שהסתירו ממנה במשך שנים כי בעלה מהמר כפייתי. סבך השקרים והחובות התופחים מעיבים על מאמציה של אפרת להציל את נישואיה ומזינים את הפחד המקונן בה – לגדל את בנה לצד אדם מכור. היא מתמודדת ללא כל תמיכה מול אנשי השוק האפור, החובות המאיימים, משפחתו הקרה של בעלה, תקשורת עויינת, נידוי חברתי ואף מול אצבע מאשימה המופנית אליה. אפרת נלחמת בכל החזיתות, אך מבינה כי אם היא רוצה לשרוד ולהמשיך לגדל את בנה בבטחה, אסור לה לוותר והיא חייבת להתמודד מול כולם לבדה.

שירה אופיר הייתה שם, ביום שטלטל את חייה מן היסוד. בפתיחות ובאומץ היא חושפת את סיפורן של נשים המגלות לתדהמתן כי הן נשואות לאדם מכור אשר מוטט את עולמן, ומתוך התהום עליהן לשקם צעד אחר צעד את חייהן מן הבחינה הכלכלית, החברתית והרגשית.

איך גילית שהוא מכור?

"הייתה לי אינטואיציה מאוד חזקה. ביקשתי לדבר עם בן משפחה שלו והוא סיפר לי.  כשהתחתנתי איתו לא ידעתי כלום. אני באה ממשפחה מאוד נורמטיבית וזה לא היה בעולם המושגים שלי. הוא בן אדם מאוד משכיל. זה לא משהו שיכולתי לצפות אותו".

מה מרגישים כשמגלים דבר כזה?

"מרגישים שהשמים נופלים. הייתי בת 25, שלושה שבועות אחרי לידה. עוד לא החלמתי פיזית מהלידה וזה נחת עלי. התמודדות מאוד קשה, התמודדות שעברתי אותה לבד ובגלל זה חשוב לי שאנשים לא יעברו את זה לבד כמוני, שידברו ויפתחו את זה. היום יש רשתות חברתיות ותמיד את יכולה למצוא מישהו כמוך. לא הרבה יודעים שיש קבוצות תמיכה ללא עלות כמעט בכל עיר. לפעמים מספיק עצה טובה והכוונה כדי להציל חיים של בן אדם".

איך נראים החיים לצד אדם מכור?

"הכל כמובן מהניסיון שלי, קשה לעשות הכללה. אני יכולה להגיד שאנשים שמכורים להימורים הם מאוד לא האב טיפוס שמדמיינים. לרוב הם מאוד אינטליגנטים, באים ממצב סוציו-אקונומי גבוה ויודעים לעשות מניפולציות ברמה מאוד גבוהה. זה לא נובע מרוע, זאת מחלה לכל דבר. זה מאוד קשה, כי את במאבק כל הזמן. את מאוד רוצה לעזור, רוצה להירתם, אבל, וזה מה שקורה לבני המשפחה, הם מבטלים את עצמם. הם נמצאים בנתינה אינסופית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית. הרבה פעמים זה לבטל את עצמך וזה ממה שאני מנסה להגיד – יש מקום לבן אדם בפני עצמו כבן משפחה. ויש את כל הפן החברתי מסביב. בזמנו זאת הייתה בושה מאוד גדולה וזאת גם התמודדות. לחיות לצד בן אדם מכור זה לחיות עם הרבה סטרס. זה יכול להשפיע גם פיזית על בני המשפחה. גם הם זקוקים לטיפול ולתמיכה".

מאז הגילוי לקח לאופיר שנתיים להחליט להתגרש. "הייתי בקונפליקט", היא מספרת, "היה גם שיקול כלכלי. אנשים מכורים שואבים את כל הכסף של הבית. זה מאוד קשה ללכת בלי משאבים כלכליים. מעבר לכך, הרגשתי מאוד אחראית עליו. רציתי לתמוך בו ולעזור לו, אבל אחרי שנתיים הבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה, שאני מאחלת לי ולבן שלי חיים אחרים, חיים יציבים. לא הייתי מוכנה לגדל ככה ילד. גם בשבילי זאת לא היתה הזוגיות שייחלתי לעצמי. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד שהוא בן אדם טוב".

מתי מסבירים דבר כזה לילד?

"זה נושא שמגיל קטן דיברנו עליו בבית, כי חשוב לתווך את המציאות הזאת לילדים. דיברתי איתו בכל שלב בגובה העיניים שלו. היום אנחנו משפחה רגילה, נורמטיבית ומתפקדת. אני עובדת והוא תלמיד מצטיין עם חברים. גם הוא מדבר על הנושא בפתיחות. אני משתדלת להעביר את זה הלאה, כי קשה מאוד לשמור סוד. בני המשפחה לא צריכים לחיות בהסתרה, היהפך – חשוב שיידעו שיש אוזן קשבת ושהם לא לבד"

איך החלטת שאת רוצה לדבר על זה?

"זה לא קרה פתאום. תמיד אמרתי 'יום אחד אני אשב ואכתוב על זה ספר', והיום הזה נמשך 15 שנה, עד שבאה הקורונה. יום אחד היה לי משעמם והבן שלי אמר לי 'תתחילי לכתוב על זה',  ובאמת התחלתי לכתוב. זה היה תהליך ולאט-לאט הייתי גם יותר בטוחה בעצמי. לא ידעתי איך החברה שלנו תקבל את זה, כי בזמני עברתי נידוי חברתי. לא ידעתי אם החברה תחבק אותי או תדחה אותי, וראיתי שהחברה עברה שינוי. כיום החברה מחבקת אותי ואני נורא שמחה לראות את התהליך הזה".