בשמונים השנה האחרונות נכתבו מאות ספרים על השואה, כאשר ביצירה הישראלית הניסיון לספר את סיפור השואה באופן אחר, בלי לשחוט יותר מדי פרות קדושות ובלי לפגוע בזכר ששת המיליונים, ממשיך להניב גם יצירות ישראליות בעלות פרשנויות וזוויות התבוננות מקוריות.

על אחד הניסיונות המסקרנים האחרונים חתום ערן הולנדר (46) שספרו "מנדל של חצות" (הוצאת "כרמל") מתאר את התקופה החשוכה בתולדות האנושות בשילוב של סיפור מתח בן זמננו. סיפורי השואה ששמע מאביו הציתו את דמיונו של הולנדר, מוזיקאי ומורה לתיאטרון בבית ספר במודיעין, וגרמו לו לפתוח במסע אל שורשי המשפחה.

עלילת "מנדל של חצות" עוקבת אחרי מסע החיפושים של גיבור הסיפור אחרי אחותו הקטנה אביגיל, שיצאה עם משלחת בית הספר לפולין ולא חזרה. מסעו של האח עובר דרך ברלין, לודז', קרקוב, לובלין, ורשה ותל אביב, והוא מסע כאוטי שנע בין הוללות, מפגשים עם זונות מקומיות ומעקב אחרי המשחקים של פדרר בטורנירי הטניס. דרך המסע הזה ברחבי פולין וברלין, בין מחנות ההשמדה והנשים המזדמנות, משחזר האח את תולדות משפחתו ותלאותיהם ומנסה לטוות חוט אחר חוט כדי להבין מה עלה בגורל אחותו אביגיל.

"רוב בני המשפחה שלי נספו בשואה", מספר הולנדר. "הבנתי שאם לא אכתוב את הסיפור שלהם הוא יישכח. גם אני אשכח אותו, ובסוף לא יהיה עוד מי שיספר. הבטחתי לאבא שלי לתעד את עלילות המשפחה, אבל מהר מאוד הבנתי שהמשימה שלקחתי על עצמי אפרורית למדי. רציתי להפוך את הכתיבה ליותר יצירתית ומשחררת. הרגשתי שיש לי ויכוח עם העדויות האלה ולא עניין אותי לצלול לתוכן בלי להתווכח איתן, לכן החלטתי להמציא עלילה בדיונית ולחטט בסיפורים המשפחתיים בקונטקסט שמאפשר לבדוק גבולות".

הבחירה הלא שגרתית של הולנדר לשתול את סיפורי השואה בתוך מותחן בוטה לא נובעת רק מהרצון שלו לקרב את הדור הצעיר, אלא מההבנה שהסיפור המשפחתי חייב לעבור דרך כמה וכמה פילטרים כדי להיות רלוונטי להיום. "אני פריק של התקופה וניסיתי לכתוב ספר מהסוג שאני הייתי רוצה לקרוא, אז כתבתי בסגנון שמושפע מהדור הנוכחי, שיש לו סף גירוי גבוה, שלא נוטה להתרגש, שיום השואה לא תמיד מזיז לו, וזה כולל גם אותי", הוא אומר בגילוי לב. "חיפשתי זווית חריפה שתגרה קוראים ותקרב אותם לנושא ממקום אחר, ושגם תעזור לי להרחיק את עצמי מהסיפור שכתוב כולו בגוף ראשון. הסמים והמין הם משקל מאזן לשואה וזה הקוקטייל, אבל זאת מתיחות שגם צריך להצדיק, כי ברגע שאתה שם את הדברים האלה יחד זה לצד זה אתה כבר בבעיה".

ממודיעין ועד לגירוש ספרד

כשלימור גולני-ברנר ממודיעין החליטה לצאת למסע רגלי בשביל עולי הרגל הנוצריים "קאמינו דה סנטיאגו" בהרי הפירנאים, היא לא ידעה שהיא גם יוצאת למסע בזמן אל עבר סיפורה של תמרה, הנמלטת מהאינקוויזיציה בעת גירוש ספרד. באותה נשימה ניתן לומר שהיא גם לא ידעה שהמסע הזה יהפוך אותה מכותבת מוכשרת, שמתעלת את יכולות הכתיבה שלה לפוסטים ברשת, לסופרת האוחזת בספר ביכורים.

גולני-ברנר, בת 57, הגיעה למודיעין בשנת 1997 וגידלה בה את שני בניה. לימור עוסקת בתחום מערכות המידע, אולם אהבתה לטיולים ולכתיבה מהווה נדבך משמעותי בחייה. כשהחליטה שפניה לכיוון הקמינו, אחד ממסלולי הטיולים המפורסמים בעולם המשמש מזה למעלה מאלף שנים כנתיב לעולי הרגל, היא רתמה לעניין את יובל סדן, בן זוגה. יחד החלו השניים בהכנות למסע, שסופו בעיר סנטיאגו דה קומפוסטולה בספרד, שם על פי המסורת הנוצרית שוכן קברו של יעקב, אחד מחסידיו ושליחיו של ישו.

אל המסע יצאו בני הזוג באוקטובר 2019, וגמעו את 200 הקילומטרים בתשעה ימים. אותו מסע הצית את דמיונה של לימור והוביל אותה גם למסע בזמן, אל עבר התקופה הסוערת של גירוש יהודי ספרד. שנה מאוחר יותר, בעת סגרי הקורונה, החלה גולני-ברנר לתרגם את הדמיון למציאות, ורקמה את סיפורה של אישה יהודייה צעירה, של משפחתה ושל קרוביהם, המתמודדים עם מציאות חדשה של רדיפות יהודים בספרד של ימי האינקוויזיציה. כמה חודשים מאוחר יותר כבר החזיקה לימור בידיה את רומן הביכורים שלה – "הבריחה מסגוביה".

הספר מתאר את מסעם של תמרה, אחיה רפאל, סבם דון יעקב וצעיר מסתורי שנלווה אליהם, מסגוביה שבספרד אל ולנסה בפורטוגל, בניסיון להימלט מאימת האינקוויזיציה ולמצוא מקום בו יוכלו לקיים אורח חיים יהודי. הקוראים מתלווים למסעם של הארבעה, חווים איתם את ההתמודדות עם קשיי הדרך, את אימת אנשי הכנסייה המרחפת מעליהם ואת החשש ממפגש עם זרים, שעלולים לגלות את עובדת היותם יהודים.

גולני-ברנר: "כתיבת הספר התחילה בזרע של רעיון שנבט וצמח. היה לי את המשפט הראשון וממנו הכול קלח. לאט-לאט נוספו דמויות. בהתחלה הגיבורים, ואז דמויות משנה שליוו את הגיבורים בחלקים שונים של הדרך. הכנתי רשימות של מקומות בהם רציתי שיבקרו ובחרתי שמות שמתאימים לרוח התקופה, ממש כמו מדריכת טיולים שמתכננת מסע".

בסוף דצמבר, בערב חורפי, השיקה גולני-ברנר את ספרה בפאב הקהילתי בלפיד, בליווי התמונות שהיא וסדן צילמו במהלך מסעם, כמו גם תיאור המסע האישי שהחל בהרי הפירנאים והסתיים בבית הדפוס.