ביום ראשון השבוע ציפה לעוברים ושבים במושב שילת מחזה לא שגרתי. "בואו לתיאטרון" נשמע קול קורא במגפון בעת שג'יפ הסיע נגרר עליו ישבו קבוצת בני נוער, לבושים בתלבושות ומוכנים להופיע בפינת הרחוב מול שכניהם למושב עם ההצגה של מולייר "החולה המדומה".

לאחר סיבוב הכריזה התמקמו חמשת הבנות והבן, שהיה מחופש לאישה, בפינת רחוב נורית. שם חיכתה זירת התיאטרון המאולתרת בשיפולי יער בן שמן. לאור פנסי התאורה ובצל השקיעה החלו תושבי הרחוב וסביבתו להגיע לאיטם. פעוטה מברכת את המגיעים בחיוך, ילדים מתרוצצים ושכנים שפשוט שמחים על ההזדמנות לפגוש את שכניהם. "מזל שיש הופעה אז רואים אותך", אומרת גברת מבוגרת לשכנתה שהגיעה עם ילדיה.

לאחר שלמעלה מחמישים מתושבי שילת התמקמו על הספסלים והמחצלות החלו ששת בני הנוער בהקדמה להצגה. לאחר מכן העלו בחינניות מקסימה, הומור וגם כישרון לא מבוטל, את גרסתם למחזהו של מולייר מהמאה ה-17.

אלטרנטיבה לתרבות הזיפזופ

מי שעומדת מאחורי קבוצת התאטרון וההצגה שהעלו היא לימור יצחייק, שחקנית וליצנית רפואית תושבת שילת, שלכל אורך ההצגה בת השעה השגיחה מקרוב. וגם חייכה בגאווה ודקלמה את הטקסטים יחד עם השחקנים. "הפנטזיה שלי הייתה לקחת בני נוער ולהביא אלטרנטיבה תרבותית ל'זפזפיות' של החיים בימינו, לנסות להקים כאן במה לתרבות באשר היא".

"במשך כל השנה הילדים עשינו הרבה פעילויות. הם למדו ג'אגלינג והרימו מופע, למדו להיות די-ג'יי, היה להם מפגש עם מומחית לקומדיה דל-ארטה והמסיכות שלה ועשו עבודה מוזיקלית מאוד עמוקה עם מוזיקאית שעבדה איתם. בפנטזיה רציתי שיהיה ווייב של יצירה שהתאטרון הוא שביל בה, שתפעל גם קבוצה מוזיקלית, שיקבלו הכשרה בתאטרון פיזי וקולי ושיגיעו לכל מיני פינות, כי מבחינתי תאטרון מכיל בתוכו את הכל".

ספרי קצת על תהליך העבודה שעברתם.

"לאורך השנה נפגשנו פעם בשבוע בתהליך מאוד הדרגתי של משחקים, פתיחות ובניית אמון, עבודה עם חומרים אישיים שהם הביאו ואחר כך עברנו למונולוגים ודיאלוגים והכל דרך גוף ומשחק. בשלב מסויים הם נדלקו על מולייר וזה היה מאוד מרגש לראות ילדים מתלהבים מקלאסיקה. אז סטיתי מהתוכניות שלי ועשינו עיבוד למולייר, אבל שמרנו על הרבה מהטקסט המקורי. זה היה מסע מטורף, מאוד מורכב גם להביא טקסטים בשפה מאוד גבוהה ובכלל להתמודד עם קלאסיקה. מהסיפור של מולייר, שהייתה לו קבוצת תאטרון שנדדה והופיעה בכל מקום, עלה הרעיון לצאת לרחוב".

מה הילדים עברו במהלך השנה?

"היו להם פחדים לעלות הופעה מול כולם במושב. כשחקנית אני יודעת שיש את הפאן של להופיע ולהביא לשיא את העבודה שלך, אבל להם זה היה גם קצת קשה, להיפתח, להיחשף, היה תהליך מאוד מרגש לראות אותם משתחררים לתוך זה ועוזרים אחד לשני. יצירה צריכה להרים אותם מהיום-יום למקום גבוה יותר וזה מה שרציתי שיקרה להם. זה דרש עבודה מאוד קשה. היו רגעים של 'לא רוצה לעשות את הסצינה הזאת' כי מביך לדבר על אהבה, אבל אמרתי 'בוא נעשה מזה עניין' והפכנו את זה לאחת הסצינות בהצגה".

ליצנית בסמטאות ימין משה

את דרכה בעולם התאטרון החלה יצחייק כבר בגיל ההתבגרות, כאשר הגיעה לבית הספר לאמנויות "אלון" ברמת השרון. "כילדה מתבגרת וסוערת זה היה בשבילי הרגשה כאילו הגעתי הביתה. מצאתי שם בית לנפשי. אני זוכרת שאחרי שנולדו הילדים שאלתי את עצמי האם אני ממשיכה להיות שחקנית והתשובה הייתה שבשילוב בין הרגש לשכל, התאטרון הוא הכי בית בשבילי".

לאחר הצבא למדה יצחייק בבית הספר למשחק "ניסן נתיב" ובסיום הלימודים התקבלה לתיאטרון "גשר". "תיאטרון מאוד קלאסי, מאוד רוסי. כשנולדו הילדים עזבתי את 'גשר' והתמסרתי לאימהות. אחרי הלידה השלישית הרגשתי שאני מאבדת את החמישה אחוז שנותרו לי מהבטריה של הזמן והאנרגיה שנשארו לי ויצרתי משהו מאוד מיוחד. לקחתי חברה שלי שמנגנת, שכנה שמציירת והחלטנו שפעם בחודש נפגשות אצלי בסלון להציג כל אחת את העשייה שלה. קראנו לזה 'חדר משלה' ולאט לאט נוצרה קבוצה ששלחה זרועות תמנון ויצאו מזה דיסקים, הופעות מחול והצגה שלי".

כיום יצחייק מריצה את התיאטרון שלה שנקרא "מאחורי הקלעים". "זאת יצירה שלי שבאה מהמקום של איך ליצור לבד. בנוסף יש לי הצגה בשם 'אלף לילה ולילה', תיאטרון ילדים ואני גם משתתפת בהצגת רחוב בירושלים הלוקחת את הקהל למסע בין סמטאות שכונת ימין משה והסיפורים הטמונים בה. בגלל שיצרתי את כל ההצגות שלי בבית, כולם נכנסות לכל סלון ביתי ואני מופיעה בבתים של אנשים. הדבר היחיד שדרוש הוא שמישהו ירצה להכניס אליו הביתה תיאטרון".

בנוסף לתיאטרון עוסקת יצחייק בחמש השנים האחרונות בליצנות רפואית. "לא תיארתי לעצמי לאיזו הרפתקה אני נכנסת. גילוי הליצן בחיי הוא מאוד עמוק ומשמעותי. הליצן, בטח במסדרונות בתי החולים, הוא כמו רוח שמביאה איתה הקשבה. לפגוש ילד חולה במקום בו הוא נמצא, עם הכאב והפחד וחוסר האונים, וליצור איתו קשר, זה מביא פנימה את האמנות ויכול להרים את האנרגיה גם מאפס למאה. המפתח הוא המפגש ושם הליצן הוא נפש עירומה. אם אתה בא קשוב, אז הילד מרגיש שפוגשים אותו איפה ואיך שהוא, ואז אם אתה מכוונן וקשוב הוא ירגיש אותך קרוב ויפחד פחות מפני שהוא כבר לא לבד. אתה נכנס לחדר עם אנרגיה מאוד ירודה ולאט לאט מתחיל לאוורר אותו, שאפשר יהיה לנשום. אני מלווה את הילדים עד לחדרי הניתוח, נכנסת איתם ומרדימה אותם יחד עם הרופא המרדים, בין אם זה בשירה, ריקוד או ליטוף. הליצן הולך איתו את כל הדרך". 

צילום אינגריד מולר