זה היה אי שם בעולם אחר ומוזר הנקרא – "ילדותי בשנות השמונים". הלונה פארק הנודד הגיע לבאר שבע ומכיוון שבאותם ימים לא הייתה להורים שום דרך פרודוקטיבית להעסיק את ילדיהם (שנות השמונים זה אומר ערוץ 1. אין כבלים, אין מחשב/אייפד/סמארטפון), לא נותרה להורי שום ברירה והם נאלצו לקחת אותי ואת אחי אל האטרקציה המרכזית של שממת הנגב באותם ימים. אני לא זוכר הרבה מאותו ביקור. מלבד דבר אחד – קיר המוות!

אותה זירה עגולה בה הצופים ישבו בטריבונה מעוגלת וגבוהה וצפו במיני אופנוענים קשוחים שנסעו במהירויות וזוויות בלתי אפשריות מול עינינו המשתאות. באותו יום החלטתי שאהיה נהג מרוצים כשאגדל. זה עבר לי ברגע שהבנתי שגיבור ילדותי האמיתי הוא אורי מלמיליאן.

השבוע ניתנה לי הזדמנות לחזור אל ימי העבר הנשכחים, כאשר הוטלה עלי המשימה הנועזת לבקר ב"יורופארק" – הלונה פארק הנודד שהגיע למודיעין והתיישב ליד הקניון. לצורך המשימה גייסתי את שני אפרוחי הפרטיים (בני 8 ו-6), שנטשו בשמחה מפתיעה את המסך ומילולית רצו מבעד לשערים.

ה"יורופארק", שנודד בין ערי ישראל מדי חודש והשנה הגיע לראשונה למודיעין, הוא פרי שיתוף פעולה בין חברות ישראלית ואיטלקית. כך מספר ארז גוהרי הבעלים. עלות הגעתו לעיר נאמדת ב-150 אלף שקל. במקום עשרה מתקנים לכל טווחי הגילאים, מרכבת ההרים והבלרינה ועד למכוניות מתנגשות וכמה סוגי קרוסלות. הכניסה היא ללא תשלום ועל כל מתקן תשלמו באסימון בשווי 15 שקלים (כרטיסיה לעשרה מתקנים תעלה 130 שקל).

כבר בכניסה אני חוטף פלאשבק אימתני לאייטיז לצלילי סינדי לאופר (אחר כך המוזיקה במקום נעה בין פופ איטלקי לביזאר כללי) ואני לרגע מקווה שלא אפגוש אף חבר מהכיתה ואתפדח שיראו אותי עם ההורים. ואז נזכרתי שבעצם אני ההורה עכשיו. מיד עם הכניסה הילדים החלו לרוץ באקסטזה ממתקן למתקן ואני משתרך אחריהם. כרגיל במקומות כאלו הילדים במקום מתחלקים לשני ז'אנרים עיקריים – זה שעף מהתרגשות וזה שבוכה ואוכל להוריו את הראש. שלי עשו גם וגם.

אולי היה זה החום הכבד באותו אחר צהריים בו ביקרתי במקום, שגרם לנוכחות דלילה במיוחד של מבקרים. בכל מקרה, תורים לא היו, האווירה במקום מאוד נחמדה ומרעננת ומדובר על בילוי של שעה פלוס. מראש כדאי שלא לייצר ציפיות למשהו גדול מזה. זה לא הלונה הפארק או הסופרלנד (שמלבד מגוון רחב של מתקנים אטרקטיביים יעניק לכם גם תורי ענק, צפיפות וחור רציני בכיס). במקום שני דוכני שתייה, פופקורן וקרפים, ולמרות שלרגע הרגשתי כאילו אני באיזה יריד נודד בחור כלשהו בארצות הברית, מיד התבדיתי כשהבנתי שאין במקום בירה.

התחלנו ברכבת ההרים, ממנה ירדו הילדים באקסטזה רבתי. המשכנו אל הבלרינה, ממנה אחד מהם ירד בבכי אדיר ואילו השנייה לא הפסיקה לצחקק. סיימנו בקרוסלות השונות שסתם היו כיף. בין לבין ישבנו להתפנק בגלידה אמריקאית (אייטיז או לא אייטיז?!) ורגע לפני היציאה פקדנו בפעם השלישית את רכבת ההרים. שם עשיתי טעות קריטית והצטרפתי אל הילדים לרכיבה. מכירים את הביטוי "צעיר ברוחו"? אז זה לא תופס. אין לי שמץ של מושג איך בדיוק כל כך אהבתי את הדברים האלה כשהייתי ילד, אבל העיקר שזה נגמר לפני שהתעלפתי והילדים נהנו.

מדד שביעות הרצון: "ילדים, מאחד עד עשר, כמה כיף היה?"

 "19!!".

בתמונה: זה לא הסופרלנד. אבל גם אין תור לאף מתקן! (צילום: ערן קמינסקי)