"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים". תסריט ובימוי: כריסטופר מקווירי. שחקנים: טום קרוז, ג'רמי רנר, סימון פג, רבקה פרגוסון, אלק בולדווין. ארה"ב, 2015. 131 דקות. 4 כוכבים.
טום קרוז, למקרה שתהיתם, כבר בן 53. לאורך קריירת משחק ענפה, שנמתחת כבר על פני שלושה עשורים וחצי, הוא עשה לעצמו שם כשחקן ורסטילי וכריזמטי, היה מועמד לאוסקר שלוש פעמים (על "נולד בארבעה ביולי", "ג'רי מג'וויר" ו"מגנוליה"), ניהל רומנים על המסך עם הטובות בנשות הוליווד, ומחוץ להם היה נשוי שלוש פעמים: למימי רוג'רס, ניקול קידמן וקייטי הולמס. אבל בעשור האחרון משהו השתבש. אולי זו הקפיצה ההיא על הספה של אופרה ווינפרי, השמועות המשונות על אורך החיים שהוא מנהל, בהשפעת הכנסייה הסיינטולוגית, או הצורה שבה נמלטה ממנו אשתו השלישית והנתק המוחלט שלו מבתו, סורי. כך או כך, המנעד של קרוז הצטמצם בשנים האחרונות לתחום אחד בלבד: סרטי אקשן. מ"ג'ק ריצ'ר" ל"כמו יום ולילה". מ" מלחמת העולמות" ועד "קצה המחר". זה לא שהוא לא ניסה לעשות דברים אחרים (מדע בדיוני ב"אבדון", דרמה היסטורית ב"ולקירי", דרמה פוליטית ב"כאריות לכבשים") – הדברים האלה פשוט נחלו כישלון חרוץ. זה לא בגלל שהוא לא מסוגל – תפקיד המשנה הקטן שעשה ב"רעם טרופי" הוא לא פחות מגאוני. אולי זה בגלל שהחיים שלו מופרכים כל כך גם ככה. איכשהו, יותר קל לנו לקבל את קרוז מחסל שמונה רעים בבת אחת תוך שהוא פולט שורות מחץ שנונות, מאשר מטיף לנו על האפשרות לעולם טוב יותר, או מנסה להצחיק אותנו רחמנא ליצלן.
סדרת "משימה בלתי אפשרית" מתיישבת בול על הנישה הזאת. היא קלילה, כייפית, מוצלחת ברובה, וטום קרוז משתלב בה היטב גם כמפיק ובתפקיד הראשי, של מנהיג הצוות הכריזמטי איתן האנט. הוא לא נח ולא מתעייף ודבר לא נופל מיכולותיו, כאילו לא עברו כמעט עשרים שנה מאז יצאה סדרת הסרטים הזו לדרכה. הוא המשתנה הקבוע בסדרה שמקפידה להתחדש מסרט לסרט: לאורך השנים לקחו בה חלק פיגורות כג'ון וויט, פיליפ סימור הופמן, מישל מונהאן, כריסטין סקוט תומאס, לורנס פישבורן, ג'ונתן ריס מאיירס וטנדי ניוטון, ובהגה הבימוי אחזו בראד בירד, ג'יי ג'יי אברהמס, ג'ון הו ובריאן דה פלמה. על הבימוי והתסריט אחראי הפעם כריסטופר מקווירי, שעבד עם קרוז ב"ג'ק ריצ'ר", ושהרזומה שלו כתסריטאי כולל בין היתר את "קצה המחר" ו"החשוד המיידי" המשובחים לעילא. לצד קרוז שבים לשחק ג'רמי רנר, סימון פג ווינג ריימס, כשתפקיד העלמה (מובן שהיא במצוקה) ניתן הפעם לרבקה פרגוסון, ובתפקיד המניאק התורן מתחלקים שון האריס ואלק בולדווין.
אם עד עכשיו הנחת המוצא הייתה שהאנט וצוותו מסוגלים לבצע כל משימה שהיא כנגד כל ארגון שהוא, מרושע ומושחת ככל שיהיה, הפעם מתמודד הצוות עם איום כפול וחסר תקדים: מחד, הוא מנסה לעצור ארגון מסתורי בשם הסינדיקט, שמורכב מסוכנים חשאיים שסרחו ומתנקש במנהיגים ברחבי העולם במטרה לערער את הסדר העולמי; מאידך הוא מאבד את הלגיטימציה שלו, כשראש ה-CIA בכבודו ובעצמו (בולדווין) מפרק את הצוות ומכריז על האנט, שמסרב להתפקד, כטרוריסט נמלט. מקווירי, במילים אחרות, מעלה את ההימור שלו למקסימום: הבירוקרטים שפועלים נגד האנט פועלים במישור החוקתי חותרים תחת עצם הלגיטימיות של פועלו. הפושעים מולם הוא נלחם הם מי שהוא יכול היה להיות, מי שהוא עוד עלול להפוך להיות, אם הם יצליחו. יש פה אמירה חדה מאוד על מקבלי ההחלטות, ועל התהייה איך נוכל להיות בטוחים, אנחנו, האזרחים הקטנים, שיש על מי לסמוך.
ובתוך כל זה, טום קרוז עושה דברים מגניבים: הוא פורץ למטוס ממריא. הוא שולף נתונים ממאגר תת מימי, בלי בלוני חמצן. הוא מנהל מרדף אופנועים בהרי מרוקו, ואת רוב הפעלולים הוא מבצע, כהרגלו בקודש, בעצמו. בין לבין קטעי המרדף והקרבות – בידיים חשופות, כמובן, כי זה הרבה יותר מעניין – נטווית גם עלילה סבירה לחלוטין, המשתמשת בחוכמה בחלק מהדיווחים אפופי המסתורין שאנחנו שומעים בחדשות מדי יום בעולם האמיתי (תעלומת המטוס המלזי, למשל), ונבנה גם האלמנט הרגשי כשהאנט נדרש להציל באופן אישי לא אחד, אלא שניים מאנשי צוותו. הייתי מתלוננת על כך שכמו תמיד, העלמה היא זו שבמצוקה, אם לא היו מוסיפים הפעם גם עלם במצוקה; ואם זאת לא הייתה עלמה שיודעת להסתדר לא רע בכוחות עצמה, ואף מצילה את האנט לפחות פעמיים בעצמה; ואם מקווירי לא היה נמנע, בחוכמה רבה, מליצור רומן בין העלמה להאנט, ומשאיר את הקשר ביניהם ברמה החברית והמקצועית. ונכון שיש קטעים מופרכים. ונכון שהצופה הנבון לא יכול להימנע מלשאול את עצמו, בקטעים מסוימים, למה לעזאזל ממשיך האנט להימלט מהרעים ברגל, דרך סמטאות לונדון, במקום לקחת את הרכב והנשק של אחד מהם שבזה הרגע חיסל, במו אגרופו הפוטוגני, ולשדרג את עצמו כנגד התוקפים שעוד יבואו. וזה בכלל לא משנה, כי במשך למעלה משעתיים, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" מצליח להחזיק את הצופים במתח מהודק היטב – ובמקרה של הסצנה מתחת למים, גם להעביר ממש את האימה הקלסטרופובית. ובשביל זה, בשורה התחתונה, יצאנו מהבית בחום הזה.
(צילום יחצ)
