"שבוע ויום". תסריט ובימוי: אסף פולונסקי. שחקנים: שי אביבי, יבגניה דודינה, תומר קאפון, אורי גבריאל, אלונה שאולוף. ישראל, 2016. 98 דקות. 5 כוכבים.

אני חייבת להודות שבתוך תחרות פרסי אופיר הנפלאה שיש השנה  – ברצינות, אחת הטובות. לכו לקולנוע – "שבוע ויום" קצת הלך לי לאיבוד. ידעתי שהסרט זכה בארבעה פרסים בפסטיבל ירושלים (הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר, סרט הביכורים הטוב ביותר ופרס פדרציית המבקרים הבינלאומית פיפרסקי) כמו גם בפרס קרן קאן במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן, אבל לאורך חציו הראשון ישבתי באולם ותהיתי על מה המהומה. לא סבלתי, חלילה, והיה ברור שמדובר בסרט שכתוב, מבוים ומשוחק היטב (ממש היטב), אבל גם לא הבנתי מה בדיוק מצדיק את כל התשבוחות וערימת הפרסים הזאת. ואז זה הכה בי: זה קרה בסצינה בה אייל (שי אביבי) וזולר (תומר קאפון) מעשנים בצוותא את הג'וינט הראשון שלהם כשלפתע נכנסת לבימת המורה ויקי (יבגניה דודינה). זו סצינה כל כך מצחיקה וכל כך מגוחכת, שמקפלת בתוכה את כל מה שטוב בסרט הזה: קומדיה שנונה להפליא ורגישה להכאיב על שכול ואובדן.

"שבוע ויום" מתרחש למעשה במהלך יומיים בלבד: היום האחרון של השבעה של אייל וויקי על בנם רוני, והיום שאחריו, והוא מתאר את דרכי ההתמודדות השונות מאוד של בני הזוג. בעוד ויקי נחושה לחזור לחייה כמה שיותר מהר, למשרתה כמורה, לתור שנקבע לה לשיננית ולשלל סידורים קטנים, אייל מתקשה לחזור לשגרת חייו. ביום האחרון לשבעה הוא מסרב לעלות לקבר בנו, מקדיש זמן ואנרגיה למריבה קולנית עם השכנים ומבלה את זמנו במשחק טניס שולחן סוער בו הוא מביס בצהלות את ילדי האורחים. את היום שלמחרת הוא מקדיש למריחואנה הרפואית של בנו. השגתה וצריכתה הופכים אצלו לפרויקט ממש כאילו היה תרמילאי צעיר במסיבת החוף הראשונה שלו בגואה, והיות ואין לו מושג איך להשתמש בה הוא מגייס לעזרתו סטלן ותיק, בנם של השכנים זולר. גם את המשימה האחת – הקריטית, מסתבר – שויקי מטילה עליו הוא שוכח לבצע. אייל, במילים אחרות, לא רוצה לחזור להיות מבוגר אחראי, עם עבודה ומשימות. והתמודדות.

במשך הסרט כולו הבן המת לא מדובר כמעט. נסיבות מותו מוזכרות בשלב מאוחר יחסית ובצורה אגבית כמעט, בשיחה על נושא אחר, ואיש לא יושב כמקובל בשבעות ומספר כמה הוא היה אדם נהדר. גם אייל וויקי לא מדברים ביניהם על בנם, אבל הריק נמצא בסרט הזה בכל מקום. בסצינה, גם היא יפה ומשוגעת, בה מנגן זולר על אייר גיטאר, כלומר מעמיד פנים שהוא מנגן על גיטרה שלא קיימת (תצוגת משחק מופתית של תומר קאפון). בהתנהלות של אייל וויקי מול גורי חתולים שהתגלו בכד בחצר ואמם נעלמה. בסצינת משחק מדמיעה בה מגלמים אייל וזולר מנתחים כירורגים השולפים את הסרטן ששלח גרורות בכל גופה של אמה של הילדה בר (אלונה שאולוף). ובסצינה מרטיטה אחת, נטולת קול, בה יושבת ויקי על כסא השיננית ומרשה לעצמה סוף סוף, בדרכה שלה, לשחרר (תצוגת משחק מופתית של יבגניה דודינה).

אבל רגע, אבל הארד-קור דווקא כן מופיע בסרט: זה קורה בלוויה של בחורה בשם מירב, אין לה שום קשר לגיבורים שלנו. למעשה, אייל נקלע ללוויה שלה במקרה. טקס ההשכבה שלה וההספד שנושא אחיה רפאל (תצוגת משחק מופתית של אורי גבריאל. כבר ציינתי שהסרט הזה משוחק נפלא?) הוא כל מה שהסרט הזה יכול היה להיות – ובחר שלא. הוא הכאב והזעקה והאובדן והקושי והסבל לפרצוף, כמו שאבל "אמור להיות", והוא אגרוף קטן לבטן. האגרוף הגדול לבטן מגיע מיד אחריו: כשמתגלה מהי המטלה הקטנה שאייל שכח לבצע, ומה ההשלכות שלה. ואז גם גיליתי להפתעתי ש"שבוע ויום" הוא מהסרטים הממזרים האלה שמתגנבים לך ללב ומתנחלים שם ואתה לוקח אותם איתך הביתה וחושב עליהם אחר כך במשך שבועות.