"פיץ' פרפקט 2". בימוי: אליזבת' בנקס. תסריט: קיי קאנון. שחקניות: אנה קנדריק, רבל וילסון, אליזבת' בנקס, היילי סטיינפלד, בריטני סנואו, אנה קאמפ, קייתי סיגל. ארה"ב, 2015. 115 דקות. 4 כוכבים.
אחת הבעיות עם להיות מבקרת קולנוע (רחמו עלי, בבקשה) היא שמאבדים את הנאיביות בכל מה שנוגע לסרטים. אם לפני עשור ומשהו הז'אנר החביב עלי היה קומדיות רומנטיות, וכמעט כל ביקור בקולנוע הוציא אותי מרוצה ושמחה בחלקי, היום מרבית הסרטים מוציאים אותי עם תחושת אדישות כללית (שאחר כך אני צריכה לפרק לגורמים כדי להסביר למה בעצם, מה טוב ומה רע), ויש ז'אנרים שלמים שהם חשודים בעיני אפריורית. סף הריגוש שלי עלה משמעותית, הסרטים שכן מוצאים חן בעיני נתפסים הרבה פעמים ע"י חברי כאיטיים או משעממים או מזעזעים, מה שגורם להם להאשים אותי באליטיזם, והכי גרוע: אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי קומדיה רומנטית ראויה לשמה.
מטרת כל המונולוג הזה הייתה כמובן לעורר אמפטיה, אבל גם כדי להצהיר שמתי בפעם האחרונה ראיתי סרט בנות ראוי לשמו אני דווקא זוכרת מצוין: זה היה בשבוע שעבר, ביום שני, כשעשיתי השלמה של "פיץ' פרפקט" לקראת סרט ההמשך, שהגיע לארץ השבוע. גם סרטי בנות, למרבה הצער, הפכו ברבות השנים לז'אנר חשוד, שבו חבורה של בלונדיניות רזות מתחבטות כל הדרך אל החתונה של אחת מהן תוך כדי בדיחות פלוצים. אבל הבנות של "פיץ' פרפקט", שאלוהים יודע איך פספסתי אותן בזמן אמת, אי שם ב-2012, הגיעו במגוון מידות וגוונים של שיער, והייתה להן מטרה הרבה יותר נעלה מלתפוס גבר ולמסד אותו: זכייה בתחרות הארצית לשירת א-קפלה. זה מטומטם כמו שזה נשמע, ומן הסתם מה שמצחיק פה זה העובדה שהן התייחסו לזה בשיא הרצינות. כולל משטר אימונים מפרך. כולל תחרויות עוצרות נשימה וקרבות מוזיקליים. כולל סיפור רומיאו-ויוליה בין נערת ברדן-בלה, שמה של קבוצת הא-קפלה המדוברת, לגברבר מלהקת הבנים המתחרה. וזה עוד לפני שנכנסנו לגלריית הדמויות הנפלאה באמת, ולקאסט הנשי המשובח בהנהגתן של אנה קנדריק, אליזבת' בנקס ורבל וילסון.
"פיץ' פרפקט 2" לא נופל מקודמו בדבר, ואפילו עולה עליו במובנים מסויימים. על התסריט עדיין חתומה קיי קאנון, שהרזומה שלה כולל בין היתר את "רוק 30" ו"הנערה החדשה". את הגה הבימוי לקחה הפעם לידיה אליזבת' בנקס, אישה שהוכיחה תיזמון קומי מושלם בסרטים כמו "זאק ומירי עושים פורנו" ו"משחקי הרעב" ובסדרות כמו "רוק 30" ו"משפחה מודרנית". העלילה לקחה את ההימור של הסרט הקודם והגדילה אותו: כעת הבלות כבר אלופות ארה"ב שלוש פעמים, אבל אחרי הופעה מפדחת במיוחד לפני נשיא ארה"ב איגוד הא-קפלה הלאומי קורא לפרק אותן, והסיכוי היחיד שלהן לזכות בלגיטימציה מחודשת היא זכייה בתחרות הבינלאומית, בה ארה"ב לא זכתה מעולם. הן מתמודדות במקביל מול איום מבחוץ, אותו מהווה להקת א-קפלה גרמנית בהנהגתה של בלונדינית אימתנית בשם קומיסר (בריג'יט הויט-סורנסון), ומול איום מבית, בדמותה של בקה (אנה קנדריק), מנהיגת הלהקה, שמתחילה לחפש את עצמה בעולם שמחוץ לקולג' ואפילו, רחמנא ליצלן, מוצאת עבודה. והרצינות המגוחכת והלהט העצום והלא מובן והקרבות המוזיקליים, לצד הצורך הנואש של הבלות למצוא את הקול האמיתי שלהן, כשאת הכל מלווים פרשני הגיהנום ג'ון (ג'ון מייקל היגינס) וגייל (אליזבת' בנקס) – כולם עדיין פה, ובענק.
כל זה מסתכם לכדי סרט שהוא בראש ובראשונה מצחיק. מאוד מאוד מצחיק. מצחיק ברמת הפרצי צחוק היסטריים באולם מדי כמה שניות. וכאן חשוב לחדד ולהבהיר שעל אף העובדה שבמרכזו להקת נשים והגיבורות נשים כולן – "פיץ' פרפקט 2" הוא בפירוש לא סרט בנות. כלומר, הוא סרט בנות במובן של קומדיה שבמרכזה נשים בעיקר, כמו שסרטיו של ג'אד אפאטו הם ברו-מוביז, סרטי בנים, אבל הוא חד משמעית מדבר לכולם, ויעידו על כך שהצוחקים ההיסטריים ביותר סביבי במהלך ההקרנה היו גברים. כמו כן, הוא מצליח להיות מצחיק בלי להיגרר להומור נמוך כמעט בכלל. בלי הפרשות, בלי פלוצים ובלי קטעים מביכים. אמרתי כמעט, כי הסרט מתחיל מאיימי השמנה (רבל וילסון) תלויה על רצועת משי מהתקרה ומבושיה מיטלטלים מול אולם שלם. וכבר עמדתי לפצוח בנאום לוהט על למה תמיד בקומדיות השמנות הן אלה שאחראיות לקטעים המביכים והוולגריים, אבל אז נזכרתי שהסרט הקודם התחיל באוברי (אנה קאמפ), הרזה והבלונדינית והמתוקתקת, מקיאה מול אולם שלם של חובבי שירה ווקלית, ונרגעתי.
מה שמביא אותי לסיפורי האהבה. אם בסרט הקודם היו אלה בקה וג'סי (סקיילר אוסטין), שני הסמנים הנורמליים בשתי הלהקות, שפצחו ברומן – הסרט הזה שייך כולו למוזרים. הרומן המהוסס והבתולי יותר מתרקם בין אמילי (היילי סטיינפלד), חננה מוזיקלית בת לבלת-עבר שחלום חייה היה להגיע ללהקה, ובין בנג'י (בן פלאט), הגיק הקוסם הזכור לטובה מהסרט הראשון, והוא כולו משחקי מילים משובשים ושתיקות מביכות ודברים שהובנו לא כהלכה. הרומן העסיסי יותר, נוטף המיצים, מתרחש בין איימי השמנה לבאמפר (אדם דווין), כוכב להקת הבנים של הסרט הקודם, שמאז עזב אותה, הלך לחפש לעצמו את התהילה וחזר על ארבע. שני אלה, שלא עונים על שום סטנדרט של יופי או קוליות הוליוודית בסיסית, הם גם הדמויות הבטוחות ביותר בעצמן בסרט, והרומן שלהם כולו מחוות גרנדיוזיות וארוחות רומנטיות ושירי אהבה על האגם וסקס על הדשא. וזה עוד לפני שהזכרנו את הלסבו-שיק המבולבל שמצליחה קומיסר, הבלונדינית הגרמניה העצומה, להוציא מבקה. זה מה שכל כך יפה בסרט הזה: הוא לוקח את כל מה שאנחנו חושבים שסרטי בנות מתעסקים בו בדרך כלל – היחסים בין המינים ובין הבנות לבין עצמן, והדילמות בהווה והמחשבות על העתיד – הופך על הראש ומגיש עם שיר. וזה נהדר.
(צילום יחצ)
