"איש מבוקש מאוד". בימוי: אנטון קורבין. תסריט: אנדרו בוול, ע"פ ספרו של ג'ון לה-קארה. שחקנים: פיליפ סימור הופמן, רייצ'ל מק'אדמס, ווילם דפו, רובין רייט, גרגורי דובריגין. בריטניה/ארה"ב/גרמניה, 2014. 122 דקות. 3 כוכבים.
מים רבים זרמו בנהרות רבים מאז שנות החמישים והשישים העליזות, כשלמרגל האולטימטיבי קראו ג'יימס בונד והנמסיס שלו היה מיליונר תמהוני עם חיבה לחתולים ותוכנית על זדונית להשתלט על העולם. הכל היה פשוט יותר אז. כיום, ובפרט מאז אירועי ה-11 בספטמבר, אנו חיים בעולם מורכב, בו מיליונים בני דת מסוימת הם בגדר חשודים מידיים, והאיש הרע יכול להיות השכן מהבית ממול. "איש מבוקש מאוד", מותחן ריגול אפקטיבי המבוסס על ספרו של ג'ון לה-קארה, מבהיר עד כמה אנחנו נמצאים בתקופה שבה קשה לדעת על מי לסמוך.
בחור מוסלמי צעיר ומזוקן מגיע בדרך לא דרך להמבורג, משתכן בביתם של מהגרים תורכים ועולה מייד על הכוונת של שירותי הביון הגרמניים, האירופאיים והאמריקאיים. האירופאים רוצים לעצור אותו מייד, בחשד להשתייכות לארגון טרור. אבל מחלקת ביון גרמנית המתמחה בטרור, שבחוריה המצוינים הם אלה שמאתרים את הבחור ומתיישבים לו על הזנב, רוצה לאפשר לו מרחב תמרון מסוים. את הרציונל תולה ראש המחלקה, גונתר בכמן (פיליפ סימור הופמן), בתיאוריית הדגים הקטנים: צריך דג קטן כדי לתפוס דג גדול יותר, שאיתו אפשר לתפוס דג גדול עוד יותר, שבאמצעותו אפשר לתפוס כריש. הכריש, במקרה הזה, הוא עבדאללה (הומיון ארשדי), פילנטרופ מוסלמי החשוד במימון פעילות טרור, והדג הקטן מתברר כדג לא ממש קטן, שיושב על כסף גדול.
המצב הזה מעלה כמובן שורה של דילמות מוסריות ואתיות, בהן מתמקדת העלילה, שככל הנראה בכוונה תחילה ממוקמת במדינה שלא ידעה עדיין פיגועי טרור בקנה מידה אפי. בראש ובראשונה, הוא עוסק באזרחים, אלה שבשם בטחונם פועלים הכוחות שבסרט, ובשאלה עד כמה מותר לגרור אותם פנימה לתוך עולם משחקי הריגול. השאלה הזו נוגעת לעורכת הדין אנאבל ריכטר (רייצ'ל מק'אדמס) ולבנקאי טומי ברו (ווילם דפו), שמידת מעורבותם בטרור שואפת כמובן לאפס, וכל חטאם שבאו במגע עם אותו מוסלמי צעיר (גרגורי דובריגין). אולם מהרגע הראשון היא עולה גם בהקשר לבחור עצמו: יש לו אמנם רקע של ישיבה בכלא, הרוסי והתורכי – אולם אין שום ראיה או מידע מודיעיני למעורבותו בפעילות טרור. ייתכן שהוא מקושר למחתרת הצ'צ'נית, וייתכן גם שהוא סתם פליט, עוד פליט, שבא לגרמניה במטרה לפתוח דף חדש.
וכאן כבר נכנס הסרט לדילמות היומיומיות איתם מתמודדים ארגוני הביטחון השונים במאה ה-21: עד כמה עולה זכותו של חשוד לחופש ולאיכות חיים על פני זכותם של אחרים לא להתפוצץ בפיגוע, אם אכן מדובר בטרוריסט? האם התועלת המודיעינית בלתת לו להסתובב חופשי שווה את הסיכון? והאם זה בסדר להמשיך להפעיל עליו מניפולמציות גם אם יתברר שהוא חף מפשע? ובהתאם לדילמות הקריטיות אבל די אפורות האלה, כך גם האקשן האמיתי של הסרט מתרחש במשרדים אפלוליים, חדרי חקירות תת-קרקעיים או, במקרי מתח קיצוניים, בוואן מעקב מושחר חלונות. שזה הרבה פחות מרגש ממרדפי מכוניות, טיפוס על בניינים או קפיצות סללום מרכבת דוהרת סטייל ג'יימס בונג או משימה בלתי אפשרית, אבל גם הרבה יותר מחובר למציאות. וכמובן,עולה פה נושא הכסף, היכולת שלו לפתוח דלתות והקשר שלו למהלכים פוליטיים רחבי היקף, וגם זה הרבה יותר ריאלסטי מהבלוקבסטר הממוצע.
ויש גם את פיליפ סימור הופמן. קצת יותר משישה חודשים עברו מאז מת במפתיע, בגיל 47, עם אוסקר אחד ביד (על "טרומן קפוטה") ולפני שהחל למצות אפילו עשירית מהפוטנציאל הענק שלו. הופמן היה שחקן של פעם בדור, כזה שנטמע לחלוטין בדמויות שהוא משחק ומסוגל לגלם באותם האלגנטיות והחן איש רוח הומוסקסואל, בן תפנוקים עשיר וחלש אופי, מנהיג כת מפוצץ מכריזמה וכומר החשוד בהטרדות בתקיפת ילדים. את גונתר בכמן הוא מעצב כאיש ביון קלאסי מהדור הישן: שקט, יציב, מעשן בשרשרת, מסוגל להניע צוות שלם במבט או במילה, ומשוכנע לחלוטין בצדקת דרכו. לא מאלה שרצים על הרכבת – מאלה ששולחים את אלה שרצים על הרכבת. לא ג'יימס בונד כי אם M, זה שרואה את התמונה הכוללת ומסוגל בשעת הצורך לקבל החלטות קשות. אין זה אחד מתפקידיו הגדולים, אבל זו הזדמנות אחרונה לראות אותו מוביל סרט, וסרט שגם ככה עשוי היטב – איטי ומחושב, ממש כמו גיבורו הראשי. אחרי זה ישארו לנו רק שני הסרטים החארונים בסדרת משחקי הרעב.
(צילום יחצ)
