בשבוע שעבר ראינו את שרת התרבות, הגברת מירי רגב, עולה על במת טקס פרסי אופיר ומשתלחת ביוצרים, שזהו יום חגם, כאחרונת התגרניות בשוק. לא רק שרגב, שתוכנית הטקס הייתה ידועה לה היטב מראש, בחרה לצאת במחאה מהאולם במהלך שירו של תאמר נפאר (לו הייתה נשארת הייתה נוכחת כי נפאר ושותפו יוסי צברי דווקא העבירו ביקורת על שירו של דרוויש, והשורה השנויה במחלוקת על אכילת בשר יהודים כלל לא הופיעה בנאמבר שלהם) – היא גם העבירה ביקורת על ההגמוניה של האקדמיה ואיחלה לראות יותר זוכים וזוכות צעירים ומזרחים ומהפריפריה. זאת, דווקא בשנה בה את הפרס הגדול קוטף סרט שבמרכזו נשים מהפזורה הבדואית, אותה ביימה עילית זקצר, שזהו סרטה הראשון באורך מלא. עוד בזוכים: השחקן הראשי מוריס כהן, התסריטאית החרדית רמה בורשטיין ושחקנית המשנה הערבייה רובא בלאל-עספור, שלא לדבר על כך שהערב כולו הוקדש לזכרה של השחקנית והבמאית רונית אלקבץ, שטרילוגיית הסרטים הסמי-ביוגרפית ועטורת הפרסים שלה – "ולקחת לך אישה", "שבעה" וגט" – שמה במרכזה משפחה מרוקאית מהפריפריה. לטובת הקוראת רגב, שכפי הנראה לא שולטת במטריה בתחום שעליו היא ממונה, הנה כמה מגמות בולטות שאפיינו את הקולנוע המקומי בשנה החולפת.

פוליטיקה של זהויות

בסוף השבוע האחרון של השנה החולפת עולה לאקרנים הסרט "ישמח חתני", דרמה קומית חכמה וחיננית, עממית במובן הטוב של המילה, המספרת את סיפור מאבקן של נשים בוכריות בירושלים על מקומן בבית הכנסת שלהן. הסרט הזה הוא ההתגלמות הפרועה של כל הפנטזיות של רגב – נשים, עדות, פריפריה, מסורת – ובטקס פרסי אופיר האחרון היה מועמד לחמישה פרסים: שחקן המשנה (אביב אלוש), שחקנית המשנה (אורנה בנאי), המוזיקה המקורית (את הפסקול הלחינו אהובה עוזרי ושאול בסר), האיפור ועיצוב התלבושות. הוא ממש לא היחיד: "באבא ג'ון", זוכה פרס אופיר של השנה שעברה, מספר את סיפורה של משפחת חקלאית בדרום הארץ ומתנהל כולו בפרסית. "ג'נקשן 48" מתרחש באמ-אמא של הפריפריה, בשכונות המצוקה של לוד. "עמק" מספר את סיפורם של בני נוער מוחלשים במגדל העמק. "ברש" מתמקד בתיכוניסטיות לסביות בפרבר כלשהו של רחובות. "היורד למעלה" מתרחש בחיפה. "ציפורי חול" – בדרום. "פטר השלישי" ו"ציפורי חול" העמידו במרכזם קשישים – בראשון בוחר אחד מהם להקיץ את עצמו לכנסת, בשני מעורבים כמה מהם בתעלומת בלש – ויש כאמור את "סופת חול".

אם בעבר התלונה המרכזית על בקולנוע הישראלי הייתה עיסוקו המתמיד במלחמות ו/או בכיבוש ו/או בחיילים וקורותיהם, רובם ככולם תל אביבים מיוסרים ויפי נפש – הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות מגוון במיוחד ומיטיב להראות את פניה של החברה הישראלית על שלל גווניה וצבעיה. צעירים ומבוגרים, אשכנזים ומזרחים ורוסים ואתיופים, יהודים וערבים, עניים ועשירים, פריפריה ומרכז – בניגוד לשיח שרגב מנסה לייצר, הקולנוע הישראלי פלורליסטי מספיק כדי להכיל את כולם.

עלייתם של סרטי הז'אנר

ארבע שנים אחרי סרט הזומבים הכושל "בשר תותחים", ושלוש שנים אחרי שאהרון קשלס ונבות פפושדו סחפו את טקס פרסי אופיר עם סרט האימה "מי מפחד מהזאב הרע", הגיעו השנה האחים דורון ויונתן פז והציגו את סרט האימה "ג'רוזלם", שממקם את האפוקליפסה בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים וצופה בה מבעד למשקפי הגוגל-גלאס. על הגבול שבין המתח לאימה ממוקם גם סרטו הראשון של בועז ארמוני, "מסווג חריג", ו"ציפורי חול" הוא סרט מתח מסוגת הבלש. יוני גבע יצר את המפלצת המקומית "אבוללה" בעבודת אפקטים מרשימה והביא אותה אל המסך בסרט הפנטזיה הישראלי הראשון. "לעבור את הקיר" ו"ילד טוב ירושלים" הם שני ניסיונות, אחד מוצלח מאוד, שני קצת פחות, לתרגם לעברית את אחד הז'אנרים המצליחים ביותר בעולם – הקומדיה הרומנטית (ובאופן מעניין, בשניהם משחק עמוס תמם).

"מיסטר גאגא", "מי יאהב אותי עכשיו" (שניהם של האחים תומר וברק היימן), "המתנחלים" של שמעון דותן ו"פרינסס שואו" של עידו הר, זוכה פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר, לימדו אותנו שיש קהל אוהד גם להפצה מסחרית של קולנוע תיעודי. ואילו שלושת הסרטים שהביאו השנה הכי הרבה צופים לאולמות הקולנוע  – "גאליס קונקט" (כ-151 אלף צופים), "אבוללה" (כ-130 אלף) ו"ארבע על ארבע" (כ-110 אלף) – כמו גם סרטים כמו "דץ הבלץ" ו"האוצר מעבר לנהר", הוכיחו שגם ז'אנר סרטי הילדים והנוער חי ובועט, ואף נחגג מידי שנה בפסטיבל מיוחד המוקדש לו בסינמטק תל אביב.  

מה זה בעצם קולנוע עצמאי?

במדינות גדולות ועשירות יותר, כמו ארצות הברית למשל, הקולנוע העצמאי הוא שם נרדף לסרטים קטנים, איכותיים ובלתי מתפשרים. פסטיבל סאנדאנס מרכז את הטובים שבהם, והמוצלחים ממש שולחים זרועות גם לאוסקר והזניקו את הקריירה לשחקניות כמו ג'ניפר לורנס (שהגיעה לאוסקר עם "קר עד העצם" כשהייתה בת 18 בלבד) וברי לארסון (שקטפה את האוסקר השנה על "חדר"). בארץ המגמה הזאת עדיין בחיתוליה, ולנו גם יש הרבה פחות כסף, ובכל זאת פתחה האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה בשנת 2012 את מסלול "סרטי פרינג'/גרילה", שיועד לסרטים שהופקו ללא תמיכת קרנות, כשלטוב מתוכם הובטחה משבצת נכספת בהתמודדות על פרס הסרט הטוב ביותר. בשנים 2013-2015 עלו כך לגמר ארבעה סרטים: "אני ביאליק", "פנתר לבן", "האם זה אתה" ו-"10% ילדה שלי", שהוצג על המסכים בשנה החולפת. דווקא השנה נראה כי הקטגוריה הזו התמוססה, ובכל זאת הוצגו השנה בבתי הקולנוע מספר סרטים עצמאיים. בחינתם זה לצד זה מצביעה אולי על הבעייתיות במסלול הפרינג'/גרילה של האקדמיה: לצד "10% ילדה שלי" של הבמאי אורי בר-און, שגייס כספים מהיכן שיכל, בין היתר ממאפיה ותיקה, הופצו "פטר השלישי", פרויקט יחיד של המפיק והבמאי טומי לנג, ו"ילד טוב ירושלים" של הבמאי רועי פלורנטין והתסריטאי רן אפלברג, שאמנם לא זכה לתמיכת קרנות אבל קיבל מימון מערוץ 10 ומ-yes קולנוע ישראלי, והופץ ע"י סרטי יונייטד קינג.

תעשי לי סרט

עד לפני ארבע שנים, אם היינו רוצים לחפש במאית פעילה שזכתה בפרס אופיר על עבודתה היינו צריכים להרחיק עד שנת 1997, לג'ולי שלז של "עפולה אקספרס". בשנת 2012 שברה רמה בורשטיין את הרצף השלילי הזה עם "למלא את החלל", שבנוסף לפרס הסרט הטוב ביותר זיכה אותה גם בפרסי הבימוי והתסריט, ובשנת 2014 כבר יכולנו לראות שתי במאיות מתמודדות על הבכורה: רונית אלקבץ עם "גט" וטליה לביא עם "אפס ביחסי אנוש" (הראשונה זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר, השנייה בפרסי הבימוי והתסריט). המגמה המבורכת הזאת נמשכת גם השנה: מתוך 33 סרטים שיצאו לאקרנים בשנה החולפת, כמעט רבע מהם – שמונה סרטים – בוימו על ידי נשים. בטקס פרסי אופיר הדומיננטיות הנשית הייתה השנה כמעט מוחלטת, כשלעילית זקצר של "סופת חול" (הסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי) ורמה בורשטיין של "לעבור את הקיר" (תסריט) הצטרפו שירה ארד (עריכה, "אבינו"), לימור שמילה (ליהוק, "סופת חול"), חוה לוי (עיצוב תלבושות, "לעבור את הקיר"), כרמית בוזגלו (איפור, "סופת חול"), טלי שמיר ("מוות בבאר שבע", תיעודי קצר, ביחד עם אסף סודרי) ואור סיני ("אנה", סרט קצר), וכמובן נועה קולר ורובא בלאל-עספור, הזוכות בפרסי המשחק. לכך אפשר להוסיף 11 סרטים של נשים שממתינים להפצה בשנה הבאה, וזה עוד מבלי להיכנס לקולנוע התיעודי. לא מספיק, אבל בהחלט רוחות מרעננות של שינוי.