"עולם המחר". בימוי: בראד בירד. תסריט: דיימונד לינדלוף, בראד בירד. שחקנים: ג'ורג' קלוני, סריט רוברטסון, יו לורי, ראפי קסידי, תומס רובינסון. ארה"ב, 2015. 130 דקות. 3 כוכבים.
"עולם המחר" הוא הסרט השני, אחרי "שודדי הקאריביים", שכל עולמו הרוחני מבוסס על מתקן בפארקי השעשועים של דיסני. זהו האזור שחוגג את העתיד, את המדע, את היצירתיות והדמיון. וולט דיסני אמר על אזור זה כשפתח את דיסנילנד, פארק השעשועים הראשון של דיסני, ב-1955, כי "מתקני עולם המחר נועדו לתת לצופים את האפשרות להשתתף בהרפתקה שצופן המחר". בהתאם לכך הם זכו לשמות כמו "הר החלל", "אסטרו אובריטר", "אוטופיה", "משגרי החלל של באז שנות אור" ו"מסע הצוללת בעקבות נמו". אין ספק שהפוטנציאל של מתקני דיסני להסעיר את הדמיון – שבמקרה של הפרנצ'ייז בכיכובו של ג'וני דפ התגלגל לכדי ארבעה סרטים )השלישי שבהם הביא לדפ מועמדות לאוסקר), והחמישי בדרך – קיים גם קיים. על אחת כמה וכמה כשדיסני נותנים את הגה הבימוי בידיו של בראד בירד, הבמאי המוכשר יוצא אולפני פיקסר, שהרזומה שלו כולל בין השאר את "ענק הברזל", "משפחת סופר על", "רטטוי", ובעולם האמיתי גם את הטוב בסרטי "משימה בלתי אפשרית" – "קוד הצללים". מה הסיבה, אם כן, שהפוטנציאל הזה לא ממומש לכדי סרט סוחף באמת?
כמו בהרבה מאוד סרטים בעת האחרונה, גם "בעולם המחר" תלוי עתיד האנושות בצעירים. לו קוראים פרנק (תומס רובינסון), הוא ילד בן עשר שמגיע, פעור עיניים ונרגש, ליריד העולמי בניו יורק של 1964 עם ההמצאה החדשה שלו: מתקן ריחוף, שהוא בנה בעצמו עם מנוע של שואב אבק. לה קוראים קייסי (בריט רוברטסון), היא נערה מתבגרת שמחבלת במתקני השיגור של נאס"א במטרה למנוע את פיטוריו של אביה, העובד כמהנדס במקום. ולמרות שחמישים שנה מפרידות ביניהם, שניהם מאמינים בעתיד טוב יותר, ובכוחה של הטכנולוגיה לשפר את העולם. אלא שהעולם, לא רק שהוא לא משתפר – הכל בו נהיה יותר גרוע, ואסון גדול עומד להתרגש עליו. בפני קייסי עומדת כעת היכולת להציל את העולם, ולשם כך היא מקבלת סיכה מסתורית שלוקחת אותה אל עולם המחר: עולם עתידני מופלא ומעוצב להפליא, שבו הטכנולוגיה בשיאה, הרכבות מרחפות באוויר וביקורים בחלל הם דבר שבשגרה. לאחר שגילתה את הפוטנציאל הגלום בעתיד היא נחושה בדעתה להצליח במשימתה, ולשם כך היא נעזרת בילדה מסתורית בשם אתנה (ראפי קסידי) ובפרנק המבוגר (ג'ורג' קלוני), כעת פרנואיד מר נפש הגר בבקתה מבודדת מוקף באמצעי הגנה שלא היו מביישים ארגון ביון של מדינה בינונית.
עולם המחר אליו נלקחים קייסי ופרנק, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרט הקרוי על שמו, הוא מופת של דמיון ויצירתיות. מהבניינים המרהיבים שלו, עטורי ארובות בסגנון גאודי ובריכות מים שמרחפות כך סתם באוויר; דרך כלי הרכב, הכוללים תאי ריחוף אישיים התלויים ברחוב סתם כך, לשימושם של עוברי האורח; ועד האנשים המאכלסים אותו, מדענים והרפתקנים וחובבי טכנולוגיה וגאדג'טים, ששמו לעצמם כולם מטרה אחת: להפוך את העולם למקום טוב יותר, שנעים יותר לחיות בו. גם המסר שהוא מעביר, יחד עם הסרט כולו, הוא מסר אופטימי הדוגל בחיים ומבטיח לכולנו עתיד טוב יותר, אם רק נאמין שזה אפשרי. מבחינת דיסני, במילים אחרות, אין שום הבדל בין מדע וטכנולוגיה לבין זוג נעליים אדומות שנוקשים על עקביהם ואומרים "אין כמו בבית": הכל סוג של קסם, שאם רק נאמין בו ונפעל לפיו מובטח לנו שהשמיים הם הגבול. וגם זה בסדר גמור, ולבטח מסר אופטימי ונחמד יותר מזה שמשדרים לנו רוב סרטי היאנג-אדולט של השנים האחרונות, על עולמם הדיסטופי והחברה האנושית המתוארת בהם, שמכניסה את עצמה, מרצונה החופשי ובמודעות מוחלטת, למקומות של חוסר בחירה וחוסר אפשרויות.
חבל, אם כן, שקמצוץ מהמעוף הזה, מהדמיון והיצירתיות והאופטימיות, לא דבק גם בסיפור העלילה הפשטני שהרכיבו בירד והתסריטאי המנוסה-דווקא דיימונד לינדלוף ("אבודים", "פרומתיאוס", "מלחמת העולם Z"). חציו הראשון של הסיפור, הכולל את היכרותם של פרנק וקייסי – איש איש בזמנו – עם עולם המחר ועם אתנה נציגתו, הוא בכלל אקספוזיציה ארוכה מאוד. חציו השני, הכולל את חבירתם של פרנק וקייסי, איתור הסכנה המיידית לעולם והיציאה להצלה, הוא סיפור מרדף בסיסי, עם מכשולים בסיסיים, דיאלוגים בסיסיים ונבל פרווה למדי, שהרוע שלו מוטל בספק. העלילה הזו מנוקדת אמנם תופינים נחמדים, שהבולטים שבהם הם האמבטיה המעופפת של פרנק, בסיס הטילים שמוסתר מתחת למגדל אייפל והחיוך המקסים של הסוכנים הרודפים את גיבורינו. אבל יסודות העלילה, הטריגר שדוחף את פרנק וקייסי קדימה, קרי הסכנה האורבת לעולם, הסיבות לה, האיש שעומד מאחורי כל זה ומניעיו – כל אלה לא חזקים מספיק כדי לתמוך בעולם הויזואלי המופלא שעיצב לנו בירד על המסך. אפשר היה להחליק את העלילה הזו, איכשהו, אם היה מדובר בסרט אקשן בינוני מסוגת המרדפים. אבל כשהפוטנציאל כל כך ברור, כשהכישרון כל כך מתפרץ ושכל המסביב כל כך נהדר, וכשמדובר בסרט הדגל של דיסני לקיץ הנוכחי, ובמוצר שברור שיועד להיות רק יריית פתיחה בסדרה – אי אפשר שלא לחוש אכזבה.
(צילום יחצ)
