אוורסט, בימוי: בלתזר קורמקור, תסריט: וויליאם ניקולסון, סיימון ביופוי, שחקנים: ג'ייק ג'ילנהאל, ג'ייסון קלארק, ג'וש ברולין, קיירה נייטלי, אמלי ווטסון, ארה"ב 2015, 121 דק, 3 כוכבים
נפתח בכך שאם יש לכם את האפשרות ללכת לראות את הסרט "אוורסט" באיימקס, מובטחת לכם חוויית צפייה בלתי נשכחת שתגרום לכל מה שאני אומר בשורות הבאות להיות לא רלוונטי בכלל, משום שכבר זמן רב לא נהנתי כל כך מרק להביט במשהו על מסך גדול. באמת, בואו נעזוב את העלילה, את המשחק, את האמינות – "אוורסט" מצולם מדהים, יש נוף מדהים, הרים מושלמים ומושלגים ונדמה כי אין מקום טוב יותר לראות את הסרט מאשר על מסך עצום בגודלו – בדיוק כמו שהסרט הזה היה אמור להיות, אבל לא כל כך הצליח בפועל.
"אוורסט" מבוסס על סיפור אמיתי שקרה ב-1996, ובו ניסו לטפס אל הפסגה מספר אנשים מטורפים לגמרי, שמוכנים להעביר את עצמם את הסיוט הגופני והנפשי שנקרא "טיפוס הרים", ולהגיע למקום הכי גבוה בעולם כמעט – כי הוא שם. כמו השיר. אז שתי משלחות שמונהגות על ידי משוגעים לדבר (ג'ייסון קלארק מ"שליחות קטלנית: ג'נסיס" וג'ייק ג'ילנהאל – "זודיאק") יוצאות לדרך, ואיתם עוד כל מיני אנשים משוגעים לא פחות, ביניהם ג'וש ברולין ("אומץ אמיתי") ונאוקו מורי ("פשוט נהדרת"), האישה היחידה במשלחת שמטפסת על ההר ולא נשארת למטה עם שאר החבר'ה שמקבלים רגליים קרות (לא רק ביטוי, פשוט נורא קר שם), אבל עדיין לא אומרת מילה כמעט.
במהלך הטיפוס קורה האסון הנורא ביותר שקרה אי פעם על האוורסט, חוץ מהתקופה שצילמו את הסרט, ואז קרה עוד אסון – בו מתו יותר אנשים. הצילומים הופסקו רק כדי לחזור ולצלם את האסון שקרה עשרים שנה קודם לכן, ולהפוך אותו לאסון קולנועי. אסון קולנועי לא מבחינת הצילום המרהיב, כאמור, אלא מבחינת הסיפור והדמויות. הנסיון להפוך את הסרט לסרט על מספר דמויות שיוצאות למסע, יחד עם איתני הטבע, ההרים, ההסברים על הטיפוס לכל מי שרואה את הסרט ולא מבין מה הם עושים, גורם לכך שמי שסובל בסוף אלו הדמויות עצמן, שמקבלות שורות דיאלוג קצרות ובסיסיות. הדמות הראשית, רוב, מנהלת מערכת יחסים עם אישה – קיירה נייטלי – מטפסת הרים אף היא שנשארת בבית בגלל הריון, ולא מפסיקה לבכות לאורך הסרט, בלי לומר הרבה. אותו דבר אפשר לומר על כל הדמויות הנשיות בסרט – האוורסט מאמין בדמעות.
אבל האמת היא שהסיפור והדמויות הן רק בונוס (שלא עובד) בסרט שמושתת על הר ואסונות. לא ברור למה היה צריך את כל הקאסט הזה מלכתחילה כשברור לגמרי למה הולכים לראות את הסרט. מנגד, הדמויות האלו, שכולן עוסקות בצורה כזו או אחרת בטיפוס הרים, מאפשרות לסרט לתת נקודת מבט חדשה על נושא שהקולנוע עוסק בו המון, אבל לא בצורה הזו. אנשים בסרט מתים כל הזמן, בגלל הטבע. זה לא שזה לא עצוב, או אין לזה התייחסות כלל בסרט, אבל כן קורה כאן משהו אחר. מספר דמויות מאבדות את חייהן על ההר, והמצלמה לא מתעכבת על זה. זה פשוט קורה. הדמויות יודעות שהן עולות על ההר ויכולות למות, הן מקבלות את זה, הצופים מקבלים את זה, ההר מקבל את זה – וזה מדהים בעיניי. בשיחת הטלפון האחרונה שלהם (בלי שמות כדי לא לספיילר) אומרת אחת הדמויות לשניה שאי אפשר לעשות כלום כדי להציל אותה, וזה כמו שהיא נמצאת על הירח – ובמידה מסוימת זה נכון, כי האוורסט הוא כמו הירח, התנאים בו הם ממש לא כמו התנאים על כדור הארץ, ואפילו כוח המשיכה לא בדיוק עובד כמו שצריך, כפי שיכולים להעיד מספר מטפסים שסיימו את חייהם בדיוק בכיוון ההפוך. המודעות של הדמויות למוות שלהם, וההשלמה והקבלה שלהם אותו, מזכירה קצת את נקודת המבט של הטיבטים, שחיים מתחת ועל ההר – המוות הוא חלק מהחיים, נתראה בגלגול הבא, כנראה שוב על ההר.
האמת היא שאני לא מבינה למה בכלל לעשות את זה, ורוב הסרט נותרתי באותה תמיהה. ואז ראיתי את "גברים במלכודת" שוב, אותו סרט של ג'ון בורמן מ-1972, בו ברט ריינולדס וג'ון ווייט יוצאים לרפאטינג באחד הנהרות המסוכנים ביותר בארה"ב, וכששואלים אותם למה הם עושים את זה, הם עונים "כי זה פה". ככה גם המטפסים בסרט, כשהעיתונאי שואל אותם למה, אין להם תשובה. "אוורסט" אפילו לא חצי טוב כמו "גברים במלכודת" אבל סובב סביב אותו ציר – הוכחת גבריות (סליחה, אבל האישה היחידה במשלחת לא אומרת כלום ואין לה כמעט תפקיד), והטבע שמאתגר את הגבריות הזו כמעט עד המוות. אז "בגברים במלכודת" זה טבע האדם, וב"אוורסט" זה טבע במלוא הדרו, אבל הבסיס הוא אותו בסיס.
העניין הוא שאנחנו לא הולכים לראות סרטים "כי הם שם". אז בשורה התחתונה – אם בא לכם אקשן מעולה ואתם חולים על סרטי אסונות, רוצו לאיימקס לראות את זה. אם לא, אין לחץ.
(צילום יחצ)
