"המעניק". בימוי: פיליפ נויס. תסריט: מייקל מיטניק ורוברט ויידה, ע"פ ספרה של לויס לאורי. שחקנים: ג'ף ברידג'ס, מריל סטריפ, ברנטון תוויסט, אודיה ראש, קייטי הולמס, אלכסנדר סקארסגארד. ארה"ב, 2014. 97 דקות. 3 כוכבים
אם חייזר ינחת יום אחד על כדור הארץ וינסה ללמוד על העולם דרך פריזמת סרטי היאנג-אדולטס (ז'אנר הספרים והסרטים לבני הנעורים), הוא יגיע למסקנה שבני האנוש הם גזע פסימי עם ביטחון עצמי נמוך ונטייה להרס עצמי, המחשב את קיצו לאחור. העתיד בספרות הזו דיסטופי, אפרורי וקודר. בני האדם מחולקים לקאסטות וחיים תחת סט נוקשה מאוד של כללים, המנוגד ברובו לטבע האנושי, שתחתו שמו את עצמם מבחירה. הם לא חופשיים לבחור לעצמם מקום מגורים, מקצוע, בן זוג, ולפעמים הכל ביחד, לא יודעים על העבר שלהם כמעט שום דבר, רגשות הם בגדר פריבילגיה, ומצופה מהם להיות קונפורמיסטים במידת האפשר. כך, בשינויים כאלה ואחרים, היה ב"משחקי הרעב" וב"מפוצלים", שני הנציגים הבולטים של הז'אנר מהשנים האחרונות. "המעניק" הוא התוספת הטרייה לז'אנר. כמו שני קודמיו, גם הוא מבוסס על סדרת ספרים של סופרת, אולם בניגוד להם – במרכזו עומד גיבור, ולא גיבורה.
ג'ונאס (ברנטון תוויטס) הוא צעיר שהגיע לבגרות ומחכה לטקס השנתי בו יקבל, ביחד עם חבריו אשר (קמרון מונאהאם) ופיונה (אודיה ראש), תפקיד בקהילה. הקהילה הזו, אחת מרבות שנוסדו לאחר קטסטרופה כלשהי אי שם בעתיד, בנויה כמעין קיבוץ מסוגר, בו אין בתים אלא "מרחבי מגורים", אין זוגיות אלא "תאים משפחתיים", וחבריה אינם יולדים ילדים אלא מקבלים אותם, לאחר הגשת בקשה ובחינת התאמתם לתפקיד, מנשים שתפקידן להביא ילדים לעולם, ועוברו בצורה מלאכותית. בדומה לשאר חברי הקהילה ג'ונאס מנומס ומקפיד על שפה נקייה ובהירה, הוא לא משקר מעולם, הוא מקבל את הזריקות שלו מדי בוקר, הוא רואה את החיים בשחור ולבן (מילולית). אלא שבניגוד לשאר חברי הקהילה, לג'ונאס יש יכולת לראות גוונים, להיות פתוח לחוויות שלא בהכרח לימדו אותו. מסיבה זו, אותה מכנה זקנת הקהילה (מריל סטריפ) "היכולת לראות מעל ומעבר", הוא מקבל את תפקיד "מקבל הזיכרון" ונשלח לחניכה אצל "המעניק" (ג'ף ברידג'ס). בביתו המבודד שעל קצה הצוק, שמה יש מעבר לו איש אינו יודע, מכיר המעניק לג'ונאס את עולם הרגשות, את החלומות, את התשוקה, את הדמיון, את הכאב והפחד והשמחה והאהבה. המטרה היא להכיר לג'ונאס את ההיסטוריה האנושית, את העולם שלפני הקסטטרופה, כדי שיהיה מסוגל לייעץ לזקני הקהילה בתחומים שבהם הם אינם מבינים. אולם ככל שג'ונאס מבין מה נגזל ממנו ומחבריו, כך הוא מתקשה להישאר מנומס ולמלא את תפקידו כמצופה.
מתבקש לומר ש"המעניק" רוכב על הגל של אותם הסרטים שהבינו (באיחור ניכר) את הפוטנציאל הקופתי של סרט שבמרכזו בן עשרה המשוכנע שהוא מבין משהו שהמבוגרים לעולם לא יבינו ולכן זה תלוי בו להציל את העולם. אולם בפועל, הספר עליו הוא מבוסס יצא לאור כבר ב-1993, והסופרת לויס לאורי אפילו זכתה בגינו בשנת 1994 במדליית ניוברי, המוענקת לסופרים שתרמו תרומה משמעותית לספרות ילדים. ג'ף ברידג'ס רכש את זכויות ההפקה של הסרט לפני שנים, וחיכה בסבלנות עד שהעולם יבשיל לז'אנר. באופן לא מקרי, הוא גם זה שמשחק את אותו מבוגר בודד שיודע מה שאחרים אינם יודעים. באנלוגיה מעניינת לא פחות, קייטי הולמס משחקת את אמו הלא-ביולוגית של ג'ונאס, משפטנית במקצועה, המקפידה הקפדה יתרה על שפה תקנית ושמירה על החוקים, המנוגדים לחלוטין לטבע האנושי. שזה טיפ-טיפה מזכיר את הכת בה חבר עד היום בעלה לשעבר של הולמס, שבין היתר דרש ממנה ללדת את בתם המשותפת ללא משככי כאבים ובדממה מוחלטת. לזכותה של הולמס-של-הסרט יאמר שהיא נולדה לעולם של דיכוי חושי ורגשי, ואינה מכירה את האלטרנטיבה.
וחוץ מזה, "המעניק" הוא סרט לא רע בכלל. כסרט המבוסס על ספר שהקדים את הגל בשני עשורים, ובניגוד למשל ל"מפוצלים" הבינוני, הוא מתנהל בעולם שהחוקיות שלו מובנת היטב. לנו הצופים אולי קשה לתפוס מציאות שבה בני אדם יביאו את עצמם, מבחירה, לחיים ללא צבעים וללא רגשות (בניגוד לעולם של "משחקי הרעב", למשל, בו נכפתה המציאות על תושבי המחוזות עקב מלחמה). אבל ברמה הלוגית, ברור איך העולם הגיע למצב שהוא הגיע, מדוע פעלו מייסדי הקהילות כפי שפעלו ומה מניע את הדמויות. הסרט מתרגם יפה את העולם הזה כשהוא מתחיל בשחור-לבן, ולאט לאט זורק פנימה נקודות צבע: תחילה בחזיונותיו של ג'ונאס, אחר כך בשערה ובעיניה של פיונה, ויותר ויותר ככל שג'ונאס מתקדם בהכשרתו. באופן כללי הצילום והעיצוב האמנותי המשובחים מעבירים יפה את תחושת הנקיון והסטריליות של הקהילה, על בתיה המטופחים ותושביה המסורקים, לעומת הבלגן והחום בביתו של המעניק.
זה לא שהסרט חף מבעיות. הוא מתחיל מכתוביות ודיבור אה-דיאגטי – אחד הפתרונות הקולנועיים השחוקים ביותר שבנמצא – וההובלה שלו מוטלת על כתפיו של שחקן צעיר ונטול כריזמה. ברנטון תוויטס אינו שחקן רע, הוא פשוט נבלע מול ברידג'ס, מריל סטריפ (שדווקא לא נמצאת פה בשיאה), ואפילו אודיה ראש, ילידת חיפה, שבגיל 17 כבר מסתמנת כהבטחה קולנועית הבאה שיצאה מפה. גם ההשוואה למובילות האחרות של סרטי היאנג אדולטס, ג'ניפר לורנס שטרפה את המסך ב"משחקי הרעב", ואפילו שיילין וודלי, לא עושה עימו חסד. אלא שהסרט דרמטי וסוחף מספיק כדי להתגבר על הבעיות הללו. הוא כתוב היטב ומבוים היטב. יש בו רגש, ככל שג'ונאס מתחיל לראות את הצבעים של פיונה, וככל שהוא נקשר לגייב, התינוק שנמסר למשפחתו אבל מסרב להתנהג בצורה פרודוטיבית, כפי שמצופה ממנו בחברה בה הוא חי, ולהפסיק לבכות. יש בו כאב וזעזוע במראות המלחמה והצייד שהוא מקבל. יש בו רמז לטרגדיה מהעבר, בסיפורה של מקבלת הזכרונות הקודמת, שהכשרתה המקצועית כשלה מרה. ויש בו מתח, מרגע שג'ונאס מקבל החלטה כיצד עליו לפעול. הפעולה הזו, על אף שקולנועית היא עובדת, וגורמת לשרשרת של תגובות שמביאות את המתח לשיא, היא גם הנקודה החלשה ביותר בסרט מבחינה נרטיבית, כי הוא לא מצליח להסביר איך בדיוק היא תביא לתוצאות המצופות. זו הנקודה שבה צריך הצופה לבצע קפיצת אמון: או שהוא שואל את עצמו למה לעזאזל זה הפתרון, שאלה שתלווה אותו לכל אורך חלקו האחרון של הסרט, או שהוא מקבל את חוקיות העולם ללא עורערין, ואז הוא זוכה למסע מצולם, עם נגיעות נוסטלגיות ורפרנסים לסרטים ותופעות תרבותיות, שכל כולו שיר הלל לרוח האנושית.
(צילום יחצ)
