"לעבור את הקיר". תסריט ובימוי: רמה בורשטיין. שחקנים: נועה קולר, עמוס תמס, עוז זהבי, עירית שלג, עודד לאופולד. ישראל, 2015. 105 דקות. 5 כוכבים.
הקומדיה הרומנטית נחשבת לאחד מהז'אנרים הפופולריים ביותר בהוליווד, ונציגים בולטים שלה נכנסו לפנתיאון ואף זכו באוסקר (ניתן למנות בהם את "זה קרה לילה אחד", "הרומן של עם אנני" ו"שייקספיר מאוהב"). הז'אנר אמנם ידע דעיכה בשנים האחרונות – אבל עדיין נזכר לבעוט בכל וולנטיין דיי ולהזכיר לנו שכל מה שאנחנו צריכים כדי להרגיש טוב עם עצמינו זה שני גיבורים שנועדו זה לזו וגם יבינו את זה, אחרי שניים-שלושה פיתולי עלילה ומכשול אחד, שיכול – אבל לא חייב – להיות גם פרטנר פוטנציאלי אחר. בארץ, לעומת זאת, הז'אנר הזה לא תפס מעולם – אולי כי אצלנו עדיין עושים מלחמה במקום אהבה – ואף אחד מהסרטים הספורים שנעשו בו לא נחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע המקומי. "לעבור את הקיר" עשוי להיות הראשון שיצליח, וכנראה שזה לא מקרי שחתומה עליו דווקא במאית חרדית: אחרי הכל, גם קומדיה רומנטית דורשת – מהיוצרים שלה, מהגיבורים שלה ומאיתנו, הצופים – יסוד מוצק של אמונה.
מיכל (נועה קולר) היא חוזרת בתשובה בת 32. היא עצמאית ודעתנית ואינטליגנטית ונחושה. היא מתפרנסת יפה מפינת ליטוף ניידת, במסגרתה היא מתרועעת עם נחשים וחיות אחרות. יש לה שותפה נחמדה לדירה (קארין סרויה), חברה טובה אחת (רוני מרחבי), אחות (דפי אלפרן) ואם (עירית שלג) אוהבות, שמקבלות פחות או יותר בסבלנות את השינוי הקיצוני שעשתה באורך החיים שלה. רק דבר אחד חסר לה: חתן. היא יוצאת לעשרות דייטים כושלים, עובדת עם טובי השדכנים ואפילו הולכת, בתחילת הסרט, לידוענית, שמבטיחה לה שהחתן המיוחל בוא יבוא. והיא מוצאת לה בעל תשובה נאה שאשכרה רוצה להתחתן איתה, אלא שבמהלך ההכנות האינטנסיביות לחתונה הבחור מקבל רגליים קרות ובורח. במקום להתייאש, מיכל מחליטה להציב לקב"ה אתגר: היא ממשיכה בהכנות לחתונה כרגיל, מתוך אמונה שלמה שהוא יזמן לה חתן. 12 יום, היא נותנת לו, עד נר שמיני של חנוכה, והיא מצפה לנס גדול.
זוהי נקודת המוצא לסרטה החדש של רמה בורשטיין ("למלא את החלל"), חוזרת בתשובה בעצמה, אבל לא צריך להיות אדם מאמין כדי להבין עד כמה מה שעושה פה בורשטיין, דרך מיכל, חצוף. כמה וכמה דמויות בסרט, ביניהן הרב של מיכל, אומרות את זה בצורה מפורשת: את לא אמורה לבוא לאלוהים בדרישות. המימד הרומנטי פה, החיפוש של מיכל אחר חתן – ובעצם אחר אהבה – ובעצם אחרי מישהו שיתעורר לצידה בבוקר, כי היא לא רוצה להיות לבד – הוא רק כסות לדבר שהיא מחפשת באמת. באחת הסצינות היותר חזקות בסרט היא משתטחת על קברו של רבי נחמן מברסלב בבכי קורע לב, ואומרת: אני לא מרגישה אותך. מיכל היא דמות לא פשוטה. בורשטיין ונועה קולר המעולה, שזכתה בפרס אופיר ובפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה, מעצבות אותה בחוכמה בנדנדה מתמדת בין אסרטיבית לנזקקת, חזקה וכמעט-מתעלפת, חכמה ולא מבינה מה קורה סביבה וצריכה שידברו אליה פשוט. המסע שלה, וההחלטות התמוהות שהיא מקבלת לאורכו, מעוררים לא פעם הרמת גבה, ואפשר ורצוי להתדיין על העובדה שבחורה חזקה כל כך עושה דברים מטורפים כל כך בשביל גבר, ואפילו לא גבר ספציפי אלא כל גבר שהוא. אבל בסצינה הזו אי אפשר שלא להיות איתה לגמרי, ולרצות בשבילה את מה שהיא כל כך נואשת לקבל.
בנוסף, עם כל הציפיות שלה מאחד אלוהינו, אי אפשר לומר על מיכל שהיא לא עושה את ההשתדלות שלה, וכאן כבר מקבל הסרט אלמנטים מז'אנר שונה בתכלית – המותחן. "לעבור את הקיר" מכיל שני יסודות שקיימים בכל סרט מתח קלאסי. הראשון הוא תאריך היעד. מיכל עובדת פה מול שעון חול, הזמן שלה אוזל, ואם היא לא תצליח להשיג את מטרתה עד שעת האפס יקרה אסון. השני הוא המסיחים. כמו בכל תעלומת מתח שבמהלכה מנסים למצוא את האשם – מי רצח, מי שדד, מי יגנוב את ליבה של מיכל – גם כאן מופיעה שורה של חשודים שמטרתה לבלבל ולהסיח את הדעת. במקרה זה, מדובר בחבורה של חתנים פוטנציאליים. מיכל מוכנה לעבוד, כאמור, בשביל הנס שלה. היא יוצאת לדייטים, היא פוגשת בחורים במקומות משונים, ורצה הגורל וחלק גדול מהבחורים האלה מעוניין לקחת את ידה ולהוביל אותה אל החופה. כן, גם אחרי כשהם שומעים על הדיל המטורלל שלה עם הקב"ה. עמוס תמם כבעל אולם השמחות בו מיכל אמורה להתחתן; עוז זהבי כזמר פופולרי ומתחזק שהיא פוגשת בקברו של רבי נחמן; עודד ליאופולד כמהנדס בעל תשובה; ארז דריגס (בן זוגה לשעבר של קולר בחיים האמיתיים), יונתן רוזן, אודי פרסי – כל הנ"ל יוצרים גלריה של דמויות מופרעות לא פחות מזו שלו מיכל, כל אחד מהם ראוי לה, בדרכו שלו, והחשוב מכל: האינטראקציה שלה עם כל אחד מהם היא כזו שאשכרה אפשר להאמין שיכול לצאת מזה משהו. התסריט של בורשטיין, מבחינה זו, הוא מלאכת מחשבת של כתיבה – לא בכדי היא זכתה עליו בפרס אופיר – והוא משלב את האמפתיה למיכל והרצון שיהיה לה טוב, עם השאלה עם מי בדיוק זה יהיה, אם בכלל, לכדי יצירה שקשה מאוד לעמוד בפניה.
