"הפמליה". תסריט ובימוי: דאג אלין. שחקנים: ג'רמי פיבן, קווין קונולי, אדריאן גרנייה, קווין דילון, ג'רי פררה. ארה"ב, 2015. 104 דקות. 3 כוכבים.
כש"הפמליה" התחילה את דרכה בשנת 2004 היא הייתה דרמה קומית לא מזיקה על ארבעה חברי ילדות מניו יורק שנהנים כולם מהצלחתו של אחד מהם: ויני צ'ייס (אדריאן גרנייה), בחור נאה למדי, לא כריזמטי במיוחד ולא כשרוני במיוחד, שהופך לשחקן מצליח. הרביעיה עוברת ללוס אנג'לס, שוכרת בית בצוותא ומסתדרת סביב הקריירה של ויני, שהעלתה את כולם לגדולה: אריק (קווין קונולי) הופך למנהל האישי שלו, טרטל (ג'רי פררה)– לנהג, ואחיו הגדול ג'וני דרמה (קווין דילון) פשוט מזדנב בעקבותיו ומנסה להתניע את הקריירה הכושלת שלו עצמו כשחקן. במשך שמונה עונות הם התחככו במיטב כוכבי הוליווד, בתפקיד עצמם, עסקו בפרויקטים שונים ומשונים והחליפו בחורות כמו גרביים, כשאת הספינה המשונה הזו מנסה לנווט הסוכן של ויני, ארי גולד (ג'רמי פיבן), החמוש בכל הכריזמה, האינטליגנציה והאסרטיביות הנעדרת מויני ומחבריו.
11 שנים מאוחר יותר, ושלוש שנים אחרי שירדה הסדרה מהמסך הקטן, מגיע למסך הגדול סרט הקולנוע העוסק בפמליה ובמעלליהם של חבריה, ושום דבר לא השתנה. כלומר, יש שינויים, אבל הם בעיקר קוסמטיים: ארי כבר לא סוכן, עכשיו הוא מנהל אולפן הוליוודי גדול, אבל הוא עדיין יתאבד על להשיג לוינס את מה שהוא רוצה. ומה שוינס רוצה עכשיו זה לביים. אריק עדיין מונוגמי עד עמקי נשמתו, אבל חי בנפרד מסלואן (עמנואל שקירי), שנושאת את ילדו, ומנסה את מזלו ביחסי מין אקראיים – מה שרק מוביל להסתבכותו. טרטל עדיין רודף אחרי בחורות שוות ומפורסמות שהוא לא בליגה שלהן. בסדרה זו הייתה ג'יימי לין סיגלר (מדו מ"הסופרנוס") והפעם זו המתאבקת רונדה רוסי. וג'וני דרמה עדיין נסמך על וינס בכל הקשור לקריירה שלו, והפעם זה תפקיד של כמה שורות בסרט שוינס מביים. הם עדיין מתחככים בכל המי ומי, עדיין עושים מסיבות המוניות, עדיין מתייחסים לבחורות כמו לזבל ועדיין מפחדים ממחויבות כמו מאש, שלא לדבר על משפחה וילדים. הם חיים את החלום. השאלה היא את החלום של מי והאם הוא עדיין הולם אנשים באמצע שנות השלושים לחייהם.
אין דרך יפה להגיד את זה: במעבר מהמסך הקטן לגדול קרה ל"הפמליה" בדיוק מה קרה ל"סקס והעיר הגדולה". המעבר רידד את הדמויות, השטיח אותן והשאיר אותן עם עלילות קיצוניות וקווי אופי היסטריים, שלא מחמיאים להם. לחלק מהדמויות – ובראשם לוינס – אין בכלל עלילה. את סיפור המאבק על הסרט שלו מוביל, כמו תמיד, ארי. מיותר לציין שהדמויות לא עוברות שום התפתחות, כפי שמצופה מדמויות של פיצ'רים. הבדיחות עדיין שם, חלקן אפילו מוצלחות, כמו גם הקלילות המובנית והכיף המתלווה לעשרות השחקנים המופיעים לרגע בתפקיד עצמם (סצינת הסיום של הסרט צולמה בטקס גלובוס הזהב האחרון). אבל האופי הסאטירי, שאפיין את הסדרה בשנותיה הראשונות, נעלם לחלוטין והומר לסגידה להוליווד, שכל אנשיה יפים ונעימים וכל מה שהיא מוציאה תחת ידיה הוא יצירת מופת. זה יכול היה לעבוד אולי בתור פרק רחב ומעודכן של הסדרה, איפה הדמויות נמצאות שלוש שנים אחרי. אלא שכסרט באורך מלא, "הפמליה" לא עומד בפני עצמו. יעידו על כך נחירותיו הרמות של הגברבר, שלא ראה את הסדרה ולא הצליח להתחבר למה שקורה על המסך.
ובכל זאת מתהדר הסרט בהברקה אחת, ראויה לציון: קו העלילה הראשי כולל מיליונר טקסני (בילי בוב ת'ורנטון) המשמש כתורם הראשי לאולפן של ארי ולסרטו של וינס. המיליונר שולח את בנו לעקוב מקרוב אחר ההפקה ולראות לאן הולך הכסף. הבן, נטול כל רקע קולנועי או אמנותי, מחליט לערוך את הסרט מחדש, נועל את עצמו באולפנים ומאיים להוציא מהסרט את ג'וני דרמה ואת וינס עצמו, שלא רק ביים את הסרט אלא גם שיחק בו בתפקיד הראשי, ולהמיר אותם בדימויים ממוחשבים. את הבן הזה, הלוזר השמנמן עם התסרוקת המוזרה והאג'נדות התמוהות, מגלם היילי ג'ואל אוסמונד, מי שהיה הילד המתוק שנשא על כתפיו את הסרטים "החוש השישי", "תעביר את זה הלאה" ו"אינטליגנציה מלאכותית" ומועמד לאוסקר בגיל 11 (לתפקיד משנה, על" החוש השישי"), ומאז מככב בעיקר בסדרות דרג ב' ותורם את קולו למשחקי וידאו. איך זה בתור סאטירה הוליוודית?
